החלטה בתיק בש 4403/08

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), מיום 31.3.08, בתיק מ' 5210/08 ובתיק מ' 11643/08. במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיבים למשך 4 ימים לצרכי חקירה.

2.         ביום 31.3.08 בשעה 04.30 הגיעו לביתם של שני המשיבים שוטרים ועיכבו אותם לחקירה כחשודים בידויי אבנים לעבר רכבים נוסעים מצוקי עיסוויה. לא בוצע שימוש בכוח והשניים לא נאזקו. לאחר הבאתם ליחידת החקירות נחקרו השניים ובסיום החקירה נעצרו ומולאה אסמכתא לביצוע ראיון על ידי קצין חקירות.

3.         השניים הובאו להארכת מעצר לפני בית משפט קמא. בהחלטה נאמר כי המדובר במעצר ולא בעיכוב. כן נאמר כי מהחומר שהוגש לבית משפט קמא עולה כי הארועים המיוחסים למשיבים לא בוצעו בסמוך לביצוע המעצר וגם המידע האחרון שהתקבל איננו סמוך מאד למעצר. כמו כן לא הובא כל נימוק שלא ניתן היה לפנות יום לפני כן בשעת אחר הצהריים לבית המשפט לקבלת צו מעצר לפני ביצוע המעצר. בסיפא להחלטה נאמר, כי מאחר שהמשיבים נעצרו ללא צו מעצר, המעצר הוא בלתי חוקי ויש לשחררם לאלתר.

4.         לאחר מתן החלטה זו הודיע נציג העוררת, כי הינו מבקש לעכב את ביצוע החלטת השיחרור, ובית משפט קמא נעתר לבקשה בקובעו כי "שאלת חלוקת הסמכויות בנוגע למעצר על פי צו שופט ומעצר ללא צו ראויה לדיון ולהסדרה". בית משפט קמא סבר שלא ניתן להגדיר את נסיבות העבירה המיוחסת למשיבים כעבירה שנעברה זה מקרוב, כנדרש בסעיף 23(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

5.         בעררה טוענת העוררת כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי המעצר איננו חוקי, שכן חוק המעצרים מצווה להעדיף עיכוב על מעצר ורק לאחר ביצוע החקירה ניתן לשקול בצורה עניינית אם יש צורך במעצר. עוד נטען כי בכל מקרה כאשר קיימת החלטה כי יש מקום להאריך את המעצר של החשוד, המועד הקובע לכך הוא המועד שבו בוצע העיכוב. עוד נטען, כי חוק המעצרים מורה על העדפת הוצאת צו מעצר על ידי שופט על פני הוצאת צו מעצר על פי סמכויות שוטר. אולם במקרה זה המשיבים לא נעצרו אלא עוכבו. כמו כן לא ניתן היה להוציא צו מעצר נגדם בשעה שהוחלט לפתוח בחקירה עקב קוצר בזמן.

6.         בדיון לפניי טען ב"כ העוררת, כי השאלה המועלית הינה שאלה עקרונית וזאת במיוחד לאור העובדה כי קיימות החלטות שונות של שופטים בערכאה קמא. לדבריו, עיכובם של שני המשיבים בשעת בוקר מוקדמת נעשה בגלל שיקולים מבצעיים בלבד. לשיטתו, על פי סעיף 23(ג) לחוק המעצרים יש להעדיף עיכוב על פני מעצר, ולפיכך כאשר קיים יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה ניגשים לבית החשוד ומעכבים אותו לחקירה. לאחר החקירה מחליט הקצין הממונה האם יש מקום לעצור את החשוד על פי סעיף 27(א) לחוק המעצרים אשר מפנה לשיקולים שבסעיף 13 לחוק המעצרים. אם מחליט קצין החקירות לעצור את החשוד, כי אז הספירה של 24 שעות מתחילה מזמן העיכוב. ב"כ העוררת הוסיף וטען, כי הבלשים מעכבים את החשוד על פי סעיף 67 לחוק המעצרים ואינם משתמשים בסמכויות הנלוות של מעצר, כך למשל החשודים אינם נאזקים באזיקים.

            עוד הוסיף וטען ב"כ העוררת, כי במקרה דנן הגיע מידע מודיעיני שקשר את המשיבים לביצוע העבירה המיוחסת להם בשעה 14.00 לערך, עיבודו הצריך זמן נוסף, ומכל מקום לא יכול היה להגיע לבקש צו מעצר מבית משפט בשעות לאחר שעות הפעילות הרגילה. לשיטתו המעצר הינו חוקי.

7.         ב"כ המשיב 1, עו"ד אנדרה רוזנטל, הפנה לסעיף 1(ב) לחוק המעצרים וכן לסעיף 4 לחוק האמור הקובע באורח מפורש כי "מעצר אדם יהיה בצו של שופט...". לשיטתו, ההעדפה הראשונית היא הוצאת צו מעצר על ידי בית משפט ועל החוקר לפנות עם המידע שבידיו לבית המשפט לבקש צו מעצר. לדבריו לא יתכן כי קטין יעוכב בשעה ארבע לפנות בוקר ללא צו מעצר של שופט.

8.         ב"כ המשיב 2, עו"ד רבאח, טען כי בעניינו של מרשו אין המדובר בעיכוב אלא במעצר ובענין זה מפנה הוא לראשיתה של החלטת בית משפט קמא. לדבריו, כאשר הגיעו השוטרים לביתו אמר לו אחד מהם כי הינו עצור למשך 24 שעות. כמו כן לא היה מקום להגיע לביתו של החשוד בארבע לפנות בוקר, אלא ניתן היה לזמנו לחקירה בתחנת המשטרה.

9.         סעיף 4 לחוק המעצרים קובע בכותרתו "עדיפות למעצר בצו" ובגופו קובע כי "מעצר אדם יהיה בצו של שופט..., אלא אם כן הוענקה בחוק סמכות לעצור בלא צו". סעיף 23 לחוק המעצרים שכותרתו "סמכות שוטר לעצור בלא צו" קובע כדלקמן:

" (א) שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה:

(1) האדם עובר בפניו או עבר זה מקרוב עבירה בת מעצר...

(2) יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה;

(3) ...

                        (ב) ...

(ג) לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב". (ההדגשה  אינה במקור).

העיון בסעיף זה מעלה, כי שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד  אם העבירה נעברה בפני השוטר או זה מקרוב . גם במקרה שכזה לאור הוראות סעיף קטן ג' יש להעדיף עיכוב החשוד ולא מעצרו. לעומת זאת, סעיף 67 לחוק המעצרים שכותרתו " עיכוב חשוד במקום" קובע כדלקמן:

(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה ..., רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.

(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת משטרה או לזמנו לתחנת משטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה: