החלטה בתיק בש 4357/07

בפני בקשה למעצרם של המשיבים, שהנם אחים, עד לתום ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגדם בת"פ 6164/07, זאת מכוח סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), התשנ"ו-1996. (להלן, " החוק").

בכתב האישום נטען כי ביום 13/11/07 בשעות הערב נתקל המשיב 2 במכרם מנסור (להלן, " המתלונן") ובמחמוד אסמאעיל (להלן, " מחמוד"), סמוך לביתם של המשיבים, במג'ד אלכרום.

בין המשיב 2 לבין מחמוד והמתלונן התפתח דין ודברים, על רקע פגיעת רכבו של המתלונן ברכבו של המשיב 2. השלושה התעמתו זה עם זה ואנשים שנכחו במקום הפרידו בינם. בהמשך הגיע המשיב 1 והתפתחה קטטה בין המתלונן ומחמוד לבין המשיבים.

בשלב מסוים הכו המשיבים בעוצמה בצוותא חדא באמצעות צינור ברזל בראשו של המתלונן, כל זאת בכוונה לגרום לו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה.

כתוצאה מהמכה נגרמו למתלונן שבר מרוסק בגולגולת וחבלות במוח והוא אושפז מונשם ומורדם בבית החולים.

העבירה שמיוחסת לנאשמים הנה, חבלה בכוונה מחמירה , עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

כידוע, הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים מחייב בחינת הבקשה בשלושה שלבים: בראשון, בוחנים האם ישנן ראיות לכאורה שבכוחן להביא להרשעת המשיבים. בשני, בודקים קיומה של עילת מעצר, בהתאם לסעיף 21(1) לחוק ובשלישי, בוחנים האם ניתן לקיים את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר שפגיעתה בחירות המשיבים פחותה יותר. לבחינת שלבים אלו, אפנה עתה.

קיום ראיות לכאורה

המאשימה טוענת שקיימות ראיות לכאורה ואף ניתן לומר שלפנינו ראיות טובות שכוללות: ראשית, הודעתו של חאלד דיב, שעל פיה הבחין, לגרסתו, במשיב 1, שולף צינור מרכב, זמן קצר לפני שהמתלונן הוכה. שנית, הודעתו של חוסין מנאע, לפיה הוא ראה את המתלונן מקבל מכה ומייד תפס את ידו של המכה, המשיב 2. שלישית, הודעתו של מחמוד אסמאעיל לפיה הוא ראה את אחד מהמשיבים אשר לבש חולצה לבנה ומכנסיים שחורות מכה באמצעות צינור בראשו של המתלונן. רביעית, הודעת מוחמד מנסור ממנה עולה כי מוחמד ראה כיצד המשיב 2 מכה באמצעות צינור בראשו של המתלונן והתיעוד הרפואי המעיד על הפגיעה הקשה של המתלונן וחמישית, המשיבים מודים שהם נכחו באירוע, אם כי הרחיקו את עצמם מאירוע המכות.

ב"כ המשיבים בטיעוניו לפני ציין, שהוא מוכן לצאת מנקודת הנחה שאכן קיימות ראיות לכאורה, אם כי המחלוקת הנה ביחס לעוצמתן של ראיות אלו. וביתר פירוט ב"כ המשיבים כיוון את חיציו למספר טענות מרכזיות: הראשונה, המשיב 2 הוא זה אשר פנה לרשויות החוק, ביום האירוע והגיש תלונה. רק ביום 15/12/07 , קרי אחרי יומיים וחצי מיום האירוע, הגיש דודו של המתלונן תלונה, זאת לאחר שביצע חקירה עצמית דבר שיוצר חשד לתיאום עדויות והדחת עדים, לטעמו. השנייה, מהראיות לא ברור מי משני המשיבים הכה את המתלונן במוט ודומה שקיימות סתירות בעדויות אלה. גם הדרך בה הלכה המבקשת בכתב האישום, עת יחסה להם את ביצוע המעשה בצוותא אינה נקייה מספקות שכן מדובר באירוע ספונטאני ולפי העדויות המשיבים לא היו היחידים בזירת האירוע ולא עמדו האחד בסמוך לשני בזמן מתן המכה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה שאכן קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת והמספקת בבקשות מהסוג שבפני. כאמור המשיבים מודים שהם היו באירוע, אשרו את הרקע שעמד בבסיס הקטטה, קרי פגיעת רכבו של המתלונן ברכבו של המשיב 2. סלע המחלוקת הנו האם קיימות ראיות לעניין זהות האדם שהכה את המתלונן במוט?

בשלב זה קיימת סתירה בין חלק מהעדויות לעניין זהות האדם שהכה. רוב העדויות מצביעות על המשיב 2 כמי שהכה את המתלונן. להלן אביא חלק מעדויות אלו:

העד חוסין מנאע, מסר במשטרה כי ראה את המתלונן מקבל מכה במוט על ראשו, הוא תפס את ידו של  המכה בכדי שלא ימשיך להכותו, התוקף היה, המשיב השני. יצוין שלפי גרסת חוסין,  בהתחלה המשיב 2 עמד מאחוריו ומכאן שהעד לא ראה אם הוא היה זה שהכה את המתלונן. 

גם העד נור סרחאן, מסר בהודעתו כי הוא שמע מכה חזקה וראה שהמתלונן קיבל מכה. מייד הוא הסתובב וראה את משיב 2 מחזיק צינור. לדעתו, הוא בטוח במאה אחוז שהמשיב 2 הוא זה שהכה את המתלונן.

עד נוסף הנו מוחמד מנסור שמסר שראה את המשיב 2 מכה את המתלונן בצינור. (הודעה מיום 21/11/07). גם מחמוד אסמאעיל מעיד שראה את אחד המשיבים נותן מכה למתלונן באמצעות מוט.

מנגד קיימת עדותו של חאלד דיב לפיה הוא ראה את המשיבים תוקפים את המתלונן ואת מחמוד. לאחר מכן המתלונן שלף מברג וניסה לדקור את המשיב השני. בהמשך הוא ראה את המשיב הראשון, נוטל מוט מרכב מזדמן, והולך לכיוון המתלונן, העד ניסה לעצור את המשיב 1, אך לא הצליח מאחר ואחד מאחיהם של המשיבים מנע זאת ממנו והצמידו לקיר. מיד לאחר מכן הוא ראה שאנשים מרימים את המתלונן מהכביש ומפנים אותו במכונית. (הודעתו מיום 18/11/07, עמ' 1).

לכאורה מדובר בסתירה, יחד עם זאת, הלכה היא שביהמ"ש אינו שוקל שיקולי מהימנות בשלב זה ואינו מכריע בין הגרסאות.

הערכאה שלפניה יתברר התיק תשמע את העדים ותקבע את הממצאים העובדתיים ותדון במהימנות העדות. בשלב זה, די אם עיקר הראיות מטות את הכף לכיוון הגרסה שמציגה המאשימה וביתר פירוט ביהמ"ש בוחן: "באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה. בשלב זה, יש לתת את הדעת...לאופיין של הראיות הסותרות, היינו, למשל, זיקתו של העד אל החשוד,  האפשרויות של טעויות-אנוש מכל צד, מול תיאור הנראה על פניו וודאי יותר וכיוצא באלה שיקולים, שהם תוצאה של ארגון החומר שנאסף עד לשלב האמור ואשר הם תולדה של טביעת העין השיפוטית וניסיון החיים הכללי. "ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנהפ"ד לה(1) 359,  (1980).

בעניינינו  לא מדובר בסתירות משמעותיות. מה גם, שייתכן ואפשר ליישב בין סתירות אלו. אם לא די בכך, הרי שהמשיבה יחסה את ביצוע המעשים לשני המשיבים בצוותא. מכאן שאין משמעות משפטית לזהות המכה בפועל שכן שניהם אחראים לתקיפה באותה מידה. מיותר לציין, שהדיון המשפטי בשאלת הוכחת יסודות העבירה של ביצוע בצוותא מקומו בהליך העיקרי, אם כי אני סובר שיש ראיות לכאורה להוכחת יסודות הביצוע בצוותא גם בהקשר לשלב זה. המשיבים היו סמוכים האחד לשני, תחילה נתנו מכות ידיים למשיבים וזאת בהתאם לעדותו של חאלד דיב, השתתפו השתתפות אקטיבית בקטטה, דבר שמלמד לכאורה על קיומה של כוונה משותפת לפגוע במתלונן.

מכאן בין אם נייחס את המכה למשיב 2 ובין אם נראה בהם מבצעים בצוותא, עדיין קיימות ראיות לכאורה. עובדותיה של בש"פ 6802/07 כליל נ' מדינת ישראל, (2007). (להלן, " פרשת כליל") דומות לעניינינו ושם נאמר כי: ".... כמו כן, נראה כי גם אם יוכח כי לא היה הדוקר, ישנן ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו כמבצע בצוותא עם יתר שותפיו של כלל יסודות התקיפה שיוכחו.".