החלטה בתיק בש 4299/05

1.         זוהי בקשה של המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק פלילי 929/05, שבו הואשם המשיב בעבירה של שוד מזויין לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.         על פי הנטען בכתב האישום, ביום 15.1.04, בשעה 18:00 לערך, הגיע המשיב לרחוב מאה שערים 3, לחנות "תכשיטי הכיכר" (להלן: החנות), בה עבדה באותה עת מלכה בוקסבוים (להלן: המתלוננת). המשיב בחן את חלון הראווה של החנות ואף נכנס פנימה מספר פעמים ופנה אל המתלוננת בשאלות הנוגעות לשעונים העומדים למכירה. בשעה 19:30 לערך, כאשר אחרוני הלקוחות עזבו את החנות, ניגש המשיב אל המתלוננת ואמר "אני רואה שאת רוצה לסגור" והוציא מתוך שקית שחורה שהייתה בכיסו סכין מטבח שאורך להבה 20 ס"מ. המשיב החזיק בידו את הסכין, כאשר המתלוננת מצויה מעברו השני של דלפק החנות ואמר "זה שוד". המשיב ניסה להכניס לשקית השחורה שעוני זהב שהיו על גבי הדלפק, אך הללו נפלו על הרצפה. משהבחין המשיב בעוברת אורח מחוץ לחנות, ניגש לחלון הראווה, נטל שרשרת עם צמיד זהב ונמלט מן המקום.

3.         לטענת המבקשת, קמה במקרה זה עילת מעצר נגד המשיב עפ"י סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק), וכן חזקת מסוכנות על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק. כן טוענת המדינה כי קיים חשש שהמשיב יתחמק מאימת הדין.

4.         פתח דבר אומר, כי נחה דעתי שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה.  על פי " דו"ח על העתקת/צילום טביעות אצבעות" (מיום 15.1.04) נמצאו 17 טביעות אצבע שהועתקו מחלקו העליון של שולחן הויטרינה שבתוך החנות (להלן: הדלפק), וכן 5 טביעות אצבע שהועתקו משקית נילון בצבע שחור שנתפסה בחנות. על פי חוות דעת ראשונית (מיום 21.3.05) של מומחה המז"פ, 3 מעתקים שהועתקו מהדלפק נמצאו זהים לטביעות האצבע של המשיב. לעומת זאת, המעתקים האחרים - לרבות אלו שהעותקו מהשקית - אינם זהים או שאינם ניתנים להשוואה.

5.         בחקירתו שמר המשיב על זכות השתיקה ומיאן להשיב לשאלות שחוקרו הציג בפניו (ראו הודעת חשוד מיום 18.3.05). עם זאת, עובר לחקירתו באותו יום, בתשובה לשאלת המשיב "על מה אני עצור?", אמר לו החוקר: "על שוד מזויין של חנות תכשיטים במאה שערים", ובתגובה לכך אמר החשוד לחוקר: " אני אף פעם לא נכנסתי לחנות תכשיטים במאה שערים" (ראו מזכרו של חוקר רונן מזרחי מיום 20.3.05). בנוסף, באותו יום, בעת שהחוקר הוביל את המשיב לשופט תורן בבית משפט השלום בירושלים לדיון על עיכוב ביצוע החלטה לשחרורו בערובה (החלטה שביצועה אכן עוכב), אמר המשיב: " אני לא גנבתי שום דבר ולא נכנסתי לאף חנות תכשיטים בשום מקום" (ראו מזכרו השני של רס"ר רונן מזרחי מאותו היום). המשיב גם חזר ודרש מהחוקר כי יפסיק לחקור אותו משום שהוא שומר על זכות השתיקה.

            מצב דברים ראייתי זה, כאשר בידי התביעה 3 מעתקים של טביעות אצבע להוכחת עצם נוכחתו של המשיב בחנות, מזה, ואמירה חוזרת של המשיב כי הוא לא נכנס לחנות תכשיטים, מזה, דוחק למסקנה כי מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב. מסקנה זו בעינה עומדת גם אם מתעלמים לחלוטין מאמירתו החוזרת של המשיב (שלא במסגרת פורמלית של חקירה), כי לא נכנס לחנות תכשיטים (במאה שערים או בכל מקום אחר שהוא), וזאת לאור שתיקתו בחקירה. זוהי אומנם זכותו הבלתי מעורערת של כל נחקר החשוד בעבירה פלילית. ואולם, כאשר מול שתיקה זו ניצבות 3 טביעות אצבע של המשיב בזירת האירוע, אין מנוס מהמסקנה כי המשיב לא הצליח ליתן הסבר להמצאותן שם, שהרי פשוט וברור הוא כי ה"אין" שבשתיקה אינו יכול לשמש הסבר.

6.         אשר לעילת המעצר: בבקשת המעצר טענה המבקשת כי קמה במקרה זה חזקת מסוכנות מכח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק. במהלך הדיון בבקשה הבהירה באת-כח המבקשת: "אנו לא טוענים כי יש כאן חזקת מסוכנות של אלימות חמורה, אך יש עבירת שוד עם נשק קר" (עמ' 5 לפרוטוקול). אכן, בפסיקת בית משפט העליון נקבע כי עצם האיום בסכין על קורבן השוד מהווה שימוש בנשק קר לצורך חזקת המסוכנות שנקבעה בס"ק (א)(1)(ג)(4)  (ראו, כדוגמא, את החלטתו של כב' השופט טירקל בבש"פ 451/97 אג'א נ' מדינת ישראל, תקדין עליון). לפיכך, הגעתי למסקנה כי קמה עילת מעצר במקרה זה, אם כי עלי להוסיף מיד כי מסוכנותו של המשיב, ככל שמדובר בסיכון כי יחזור ויבצע עבירת שוד, ממוקמת בתחתית מדרג המסוכנות. מסקנה זו עולה לא רק ממכלול נסיבות האירוע, ובכללן התנהגותו הכושלת של המשיב במהלך האירוע, אלא גם מהעובדה שלמשיב אין כל עבר פלילי בעבירות שוד, כמו גם מהעובדה שמאז ביצע (לכאורה) את השוד נשוא כתב האישום - בינואר 2004 (לפני שנה ושלושה חודשים) - לא הוחשד המשיב בעבירות שוד או בעבירה אחרת הכרוכה באלימות או באיום באלימות.

7.         המבקשת מתנגדת לשחרורו בערובה של המשיב בחלופת מעצר כלשהי - ולו גם "במעצר בית" מלא. היא מבססת את עמדתה על חזקת המסוכנות, שלא נסתרה, לטענתה, ועל עברו הפלילי של המשיב, כמו גם על כתב האישום התלוי ועומד נגדו בבית משפט השלום בירושלים. בנוסף, המבקשת טוענת, כזכור, כי קיים חשש כי המשיב יתחמק מאימת הדין.

לעומתה טוען המשיב, כי בנסיבות המקרה ניתן להשיג את מטרת המעצר  בחלופה של מעצר בית בבית אימו של המשיב, וכי עברו הפלילי וכתב האישום התלוי ועומד נגדו, אינם רלבנטיים לעניין שחרורו בערובה.

8.          לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להורות על שחרורו בערובה של המשיב, בתנאים של מעצר בית מלא, ובתנאים נוספים שיפורטו להלן. אנמק.

המשיב, בן 29, גדל בבית חילוני וחזר בתשובה לפני כ-10 שנים. בספטמבר 2003 נדון המשיב ל-12 חודשי מאסר על תנאי - שיהיו בני הפעלה אם יורשע בתיק זה - וזאת בעקבות הרשעתו בעבירות של תקיפת שוטר במילוי תפקידו, איומים והעלבת עובד ציבור, שבוצעו כולן בינואר 2001 (דהיינו לפני כארבע שנים). בנוסף, תלוי ועומד נגדו כתב האישום בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 4956/03), שבו מואשם המשיב בעבירות של הכשלת שוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר במילוי תפקידו, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, והעלבת עובד ציבור. המדינה לא ביקשה - ובדין לא ביקשה - את מעצרו עד תום ההליכים בגין הגשת כתב האישום האמור נגדו. השאלה היא לכן, האם עבירת השוד שבה הוא מואשם, בצירוף הרשעתו החד פעמית משנת 2003 וכתב האישום התלוי ועומד נגדו, מחייבים עתה את מעצרו עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח, ללא כל חלופת מעצר. תשובתי לשאלה זו היא שלילית. כאמור, נסיבות הביצוע של עבירת השוד, שבה הוא מואשם, אינן מציבות את המשיב ברף הגבוה של חזקת המסוכנות. הזמן שחלף מאז והעובדה שלא נחשד בשום עבירה אחרת מאז, מחזקים אף הם את המסקנה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר במקרה זה בחלופת מעצר. הסיכון היחידי העולה לכאורה מעברו הפלילי של המשיב, כמו גם מכתב האישום התלוי ועומד נגדו, מתמקד בהתנהגותו התוקפנית של המשיב כלפי שוטרים. על סיכון זה ניתן להתגבר בדרך של מעצר בית, כאמצעי שיש בו כדי לצמצם למינימום האפשרי את מפגשו של המשיב עם שוטרים והחיכוך עימם.

אימו של המשיב, גב' שטרנברג, הביעה בפני את נכונותה לשהותו בביתה,  במעצר בית מלא. אימו של המשיב היא גימלאית של אגד, שפרשה לאחרונה לפנסיה, לאחר 44 שנות עבודה. התרשמתי מנכונותה ויכולתה לשמש לו כערב, בציינה לפניי כי היחסים ביניהם תקינים ובהוסיפה כי תהא אחראית על כך שלא יצא מהבית, כי תלווה אותו לבית המשפט ובחזרה, וכי תדווח למשטרה אם יצא את הבית בניגוד לתנאי שחרורו בערובה.

9.          לאור כל האמור, אני מורה בזה על שחרורו בערובה של המשיב בתנאים דלהלן:

א.        המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית אימו שבגדרה (הכתובת המדוייקת תמסר במזכירות בית המשפט), ולא יצא את בית אימו אלא לצורך התייצבותו למשפטו בפני בית משפט זה, או בפני בית משפט השלום בירושלים. אימו של המשיב תלווה את המשיב כל אימת שיצא לבית המשפט כאמור, ותהיה צמודה אליו בדרך לבית המשפט, בבית המשפט ובחזרה לביתה. לא ראיתי צורך להוסיף כי אימו של המשיב תהיה צמודה אליו בביתה במשך כל שעות היממה.

ב.         המשיב יפקיד סכום של 3,000 ש"ח במזומן להבטחת כל תנאי שחרורו בערובה. הסכום שהופקד על ידי אימו בבית משפט השלום בירושלים, יוכל לשמש למטרה זו, בכפוף להסכמתה בכתב.

ג.         בנוסף יחתום המשיב על ערבות עצמית בסך 25,000 ש"ח להבטחת כל תנאי שחרורו בערובה, וכן ימציא ערבות צד ג' של אימו על סך 10,000 ש"ח.

ד.         אם המשיב יצא את בית אימו בניגוד לתנאי מעצר הבית, כפי שפורטו בהחלטה זו, תדווח על כך אימו של המשיב למשטרה באופן מיידי.

ה.        המשיב לא יצור קשר כל שהוא עם עדי התביעה (למעט שוטרים), בין במישרין ובין בעקיפין.

ו.         יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב שירשם במשטרת הגבולות.