החלטה בתיק בש 4232/06

בפני בקשה לעיון חוזר במעצרו של המבקש.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום שעניינו עבירות מין במשפחה, אשר על פי הנטען ביצע המבקש בקטינה ילידת 1994, שהיא בת אחותו(אישום ראשון) וכנגד בת משפחה אחרת ילידת 1988 (אישום שני). ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים בב"ש 2661/06. ביום 8/8/06 ניתנה החלטתו של בית משפט זה בבקשה הנ"ל. בית המשפט סקר את הראיות, קבע כי יש תשתית ראייתית מוצקה, לכאורה, כדי לקבוע כי בוצעו עבירות מין בקטינה המתלוננת.  עוד צוין כי קיים גם אישום נוסף בתיק שענינו תלונת מתלוננת נוספת ויש באישום האחד תמיכה לכאורה בשני. עוד ציין בית המשפט כי בכל הנוגע לזהות מבצע העבירות יש ראיות הקושרות את המבקש לביצוען, אם כי עולה שמו של אדם נוסף שאולי קשור בביצוע המעשים. בנסיבות אלו נקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום, בכפוף לאמון שייתן בית המשפט הדן בתיק העיקרי בעדות המתלוננת. מכאן גם נקבע כי לאחר שתעיד המתלוננת ניתן יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון, בש"פ 7082/06. ביום 6/9/06 נדחה הערר תוך שבית המשפט העליון חוזר ומאשר את החלטת בית משפט זה כי ניתן יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר לאחר שתעיד המתלוננת באישום הראשון. 

כעת הוגשה בקשה זו לעיון חוזר בה טוענת ב"כ המבקש כי הקטינה סיימה להעיד וחזרה בה מגרסתה המקורית ובנסיבות אלו חל כרסום בחומר הראיות המצדיק שחרורו של המבקש ממעצרו לכל חלופה.

עיינתי בחומר הראיות כפי שבא לידי ביטוי בפרוטוקול בית המשפט ולא שוכנעתי כי חל אותו כרסום דרמטי בחומר הראיות המצדיק שחרורו של המבקש ממעצרו. הכלל בדבר כרסום בראיות המצדיק שחרור ממעצר, לאחר שנקבע קודם לכן כי קימות ראיות המבססות סיכוי להרשעה ועילת מעצר, נקבע בשורה של פסקי דין. ראה למשל  בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 95(3), 263 ,עמ' 264, שם נקבע כדלקמן:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות.... כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר (ראה בש"פ 3716/91 מדינת ישראל נ' דוד לויאן, תקדין עליון כרך 3)91) תשנ"א-תשנ"ב 1991 עמ' 96 בעמ' 97; בש"פ 2884/95 מרים ויסמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3940/93 אליהו אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 3)93) תשנג-תשנ"ד 488 ,1993)."

ראה גם:

בש"פ 1955/05 אלכסנדר (פטיצה) פלדמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 250;

בש"פ 10512/05 דניאל פינר נ' מדינת ישראל,  תק-על 2005(4), 1961.

נסיבות החזרה מתלונה במסגרת העדות טרם הובהרו. בנסיבות כפי שתוארו אין כדי לשלול את האפשרות כי ההצהרה בדבר חזרה מתלונה נעשתה תחת לחץ (בין אם ממקור חיצוני ובין אם לחץ סובייקטיבי כתוצאה מהמציאות המשפחתית). ניתן ללמוד לעניין זה מדברים שנאמרו בעניין הודאות שווא בפסק הדין שניתן ברע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי,  תק-על 2006(4), 4022 ,עמ' 4033, שם התייחס בית המשפט העליון למסירת הודאת שווא שלא כתוצאה מהפעלת לחץ ע"י חוקרים. נאמר שם:

"...אולם בכך לא סגי. קיים חשש נוסף, והוא כי הנאשם ימסור במהלך חקירותיו - ומרצונו החופשי - הודאת שווא, אפילו במצבים שבהם החקירה התנהלה על מי מנוחות, ומבלי שהופעלו עליו אותם אמצעי כפייה חיצוניים בהם עוסק כלל הקבילות של סעיף 12 לפקודת הראיות. בית-משפט זה כבר הכיר, בשורה ארוכה של פסקי-דין, באפשרות כי גם לחץ סובייקטיבי ומתח פנימי עשויים לגרום לשבירת רוחו של הנחקר, "בחינת אומר "להתאבד" בהודאתו" (ע"פ 48/54 אירשיד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(2) 690, 691). "דין הוא, שהתוודות לעולם מלווה בחשש, שמא ראה המודה ליטול על עצמו אחריות למעשה שלא עשה, וזאת - גם כאשר החשש עלום ובלתי נראה לעין" (ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 176; וראו ע"פ 715,774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 228, 234; ע"פ 124/87 נאפסו נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מא(2) 631, 635; ע"פ 3967/91 מזון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 168, 171; ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 448). "

כשם שהודאת שווא יכולה להימסר כתוצאה מלחץ פנימי סובייקטיבי של נחקר, כך גם חזרה מתלונה. סבור אני כי לכן, ומטעם זה, אין להסתפק בחזרה מתלונה כאילו היא חזות הכל, כשם שאין להסתפק בהודאת נאשם ולראות בה חזות הכל. על בית המשפט להשתכנע כי אכן החזרה מהתלונה היא כנה ואמיתית.

במקרה זה יש ראיות לכאורה כי החזרה מהתלונה הייתה כתוצאה מלחץ סובייקטיבי או כתוצאה מהפעלת לחץ יזום על המתלוננת, על-ידי בן משפחה. בנסיבות אלו סבור אני כי עד שתעיד ותאומת עם גרסאותיה השונות, לא ניתן לתת משקל של ממש לחזרתה מהתלונה.

בנסיבות אלו סבור אני כי אין לחרוץ גורלה של בקשה זו כעת. מהדברים שעלו בפני עולה כי יתכן שהקטינה תחזור ותזומן להעיד שוב. כמו כן טרם העידה המתלוננת באישום השני. חוקרת הילדים עתידה למסור לבית המשפט הודעה עד ליום 22/1/06 בדבר העדת המתלוננת הקטינה שוב. בנסיבות אלו נראה כי נכון יהיה להשהות את ההחלטה עד שיובהר אם המתלוננת אכן מעידה, ואם תעיד - עד סיום עדותה.

אשר על כן ולעת הזו אני מורה כי הבקשה תיקבע לתזכורת פנימית ליום 24/1/07. עד למועד זה ידווחו הצדדים אם המתלוננת צפויה להעיד. אם יתברר כי אינה צפויה להעיד יקבע מועד להשלמת טיעונים, ככל שיידרש, ולמתן החלטה סופית. אם תעיד המתלוננת הקטינה שוב, ממילא יהיה נכון לדחות את מתן ההחלטה עד לאחר שתסיים להעיד, באופן שבו עדותה המשלימה תהיה בפני.

אשר על כן ובסיכומו של דבר, אני קובע את התיק לתזכורת פנימית ליום 24/1/07, לצורך קבלת הודעה מהצדדים.

החלטה זו ניתנת בהעדר הצדדים ועל המזכירות להעבירה בדחיפות בפקס לב"כ הצדדים.

ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ז (14 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.