החלטה בתיק בש 4159/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק פ"ח 3079/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירה  של ניסיון למעשה סדום ועבירה של מעשים מגונים. העבירות מיוחסות לו בנסיבות אינוס ומיוחס לו כי העבירות בוצעו מספר פעמים. מדובר באירוע מתמשך בו, על פי הנטען, ביצע המשיב עבירות מין בכוח ובכפיה בקטין יליד 1993. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי להרשעת המשיב וכן לא חלק על קיומה של עילת מעצר. יצוין כי בד בבד העלה טענות בדבר דיות הראיות. בחנתי את הראיות וסבור אני כי קיימת, לכאורה, תשתית המספיקה להרשעת המשיב במיוחס לו.

הקטין מסר את גרסתו לחוקרת הילדים שמצאה את גרסתו אמינה. ככל הנראה יעיד הקטין בעצמו והמותב הדן בתיק העיקרי יוכל, כמובן, להתרשם מעדותו. שתי דודות של הקטין פגשו אותו מיד בסמוך לאחר האירוע. הוא היה חיוור ובוכה ותיאר את המעשים שביצע בו המשיב, באופן דומה לזה שתיאר בפני חוקרת הילדים הגב' ירדנה יעקוב. אמנם בפני הדודות לא תיאר הקטין את כל פרטי המעשים המיניים ואולם סבור אני כי לשלב זה אין להסיק מכך שגרסתו אינה אמינה, באופן המצדיק לקבוע ממצאי מהימנות בשלב מעצר.  שני עדים אובייקטיביים, עומר עיסא וריאד עמאר ראו את המשיב באזור בו בוצעו העבירות בקטין, וזאת בניגוד לגרסה שמסר כי כלל לא היה במקום. שלילת טענת האליבי ביחד עם העובדה שאין כל הסבר בעדויות מדוע יעליל הקטין מעשה כה חמור על המשיב, כל אלו מחזקים את תשתית הראיות כנגד המשיב.

בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 .

סבור אני כי די בראיות הנ"ל כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו כאשר סוגיית מהימנות העדויות תיבחן בהליך העיקרי.

עבירות מסוג אלו המיוחסות למשיב מצביעות על מסוכנות, זאת מעבר לחזקה הקבועה בחוק. מדובר בעבירות מין שבוצעו, לכאורה, בקטין שנבחר באופן אקראי להיות קרבן של המשיב. מכאן שיש בהתנהגות להצביע על מסוכנות מינית כלפי קטינים ככלל. על זאת יש להוסיף כי כאשר נחשפה הפרשה ובטרם נעצר המשיב (ולכך עוד אתייחס בהמשך) הגיע המשיב עם בני משפחה אחרים לבית דודו של המשיב וביחד ניסו להשפיע על משפחת המתלונן לבטל את התלונה. מעשה זה, לכשעצמו, מחזק את תשתית הראיות כנגד המשיב ומעבר לכך מצביע גם על סיכון לשיבוש מהלכי משפט והשפעה פסולה על עדים.

מכאן שקימות עילות מוצקות להורות על מעצרו של המשיב עד לתום הליכים. 

יובהר כי לעניין זה איני רואה פגם בעובדה שמיום הגשת התלונה עד למועד המעצר הראשוני חלפו מספר ימים. המשטרה פעלה כנדרש כאשר קודם כל ביצעה את מירב פעולות החקירה, לרבות חקירת הקטין, ורק כאשר נאספו ראיות במידה המספיקה פעלה למעצרו של המשיב. מכאן שלא ניתן לראות בעיכוב זה של שלושה ימים כטעם שלא להורות כעת על מעצרו.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."