החלטה בתיק בש 4136/08

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 24.1.08, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים נגדו:

1.         העורר, תושב העיר עזה, עומד לדין בעבירות של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, כניסה לישראל שלא כדין, איומים והטרדה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.12.07 תקף העורר את אשתו שרין בלביסי (להלן: "שרין"), המתגוררת בואדי אל ג'וז בירושלים וגרם לה חבלה של ממש לאחר שסטר לה מספר פעמים בפניה. עוד כאמור בכתב האישום בימים 24.5.07-26.5.07 התקשר העורר מספר רב של פעמים לטלפון הנייד של שרין, ובאחת הפעמים אף איים עליה כי יקח ממנה את ילדיה וכי ירצח אותה באם לא תתן לו את ילדיו. עוד ביום 29.5.06 איים העורר על שרין כשהוא אוחז בסכין, בכך שאמר לה כי יהרוג אותה מאחר שגרמה למעצרו וכי יקח את ילדיה. כמו כן ביום 14.1.08 הוא שהה שלא כדין בתחומי מדינת ישראל.

2.         עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו. בהעדר מחלוקת לענין קיומן של ראיות לכאורה, התמקד הדיון בשאלת עילת המעצר וקיומה של חלופת מעצר.

לענין קיומה של עילת מעצר נקבע, כי מסוכנותו של העורר נלמדת הן מהחזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מאחר שאחת העבירות המיוחסות לו היא עבירה של אלימות במשפחה, הן מהעובדה כי בתיק פלילי נוסף בגין עבירות משנת 2004 הודה העורר בעבירה דומה של אלימות כלפי שרין ואף בכך ששלח מכתב באמצעות אסיר לאדם אחר, ממנו ביקש לדאוג כי שרין תחזור בה מתלונתה נגדו (ת"פ 2962/05), והן מהעובדה כי התנהגותו של העורר מלמדת על מסכת איומים ברצח על חייה של שרין, על רקע סכסוך משפטי ביניהם בענין משמורת הילדים ועל רקע תלונות שהגישה נגדו בגין אלימותו כלפיה.

עילת מעצר נוספת ראה בית המשפט קמא בחשש לשיבוש הליכי משפט, נוכח הודאת העורר בת"פ 2962/05, כי פעל להניע את שרין לחזור בה מתלונתה כלפיו. עוד ציין, כי בעניינו של העורר מתקיימת עילת מעצר נוספת, והיא הימלטות מן הדין, נוכח היעדרות העורר מדיונים בהליכים פליליים אחרים בעניינו, והעובדה כי הוא תושב עזה ומכאן יכולתו להימלט לשטחים בהם יכולת האכיפה של מדינת ישראל היא קלושה.

בענין חלופת המעצר נקבע כי אין היא מתאימה, עקב מצבו הרפואי של הערב המוצע - אבי אשתו השנייה של העורר, העובדה כי הערב הודה במו פיו כי הלין את העורר בביתו בניגוד לדין, והחשש כי נוכח יחסי הקרבה בין השניים לא יהיה הערב מסוגל להסגיר את העורר במידה ויפר את תנאי מעצרו.

3.         על החלטה זו, כאמור, הוגש הערר בפניי.

לטענת העורר, במקרה דנן לא מתקיים חשש ההימלטות מאימת הדין, שעה שהעורר הגיע להליכים אחרים נגדו ואף הודה בהם והורשע לפי הודאתו. במקרים שלא הגיע היה הדבר בשל עיכוב במחסומים צבאיים. עוד לטענתו, שגה בית המשפט קמא משקבע כי חלופת המעצר שהוצעה אינה רלוונטית, נוכח העובדה כי הערב הוא אדם בריא ונורמטיבי המסוגל לפקח על העורר ומתחייב לדווח על כל הפרה של תנאי המעצר בהם יהיה נתון, וכי לא ידע כי הוא מנוע מלהלין את העורר בביתו, שעה שהעורר נשוי לבתו ואבי נכדיו.

4.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות: חלק מהעבירות המיוחסות לעורר הן עבירות המקימות מתוכן עילת מסוכנות אינהרנטית מכוח הדין, שעה שמיוחסת לעורר עבירה של אלימות במשפחה (ר' סעיף 21(1)(א)(5) לחוק המעצרים). חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף אמנם ניתנת לסתירה, אולם אין בטיעוני בא-כוח העורר לפני או בבית המשפט קמא כדי לסתור החזקה, מה גם שאכן, כעולה מכתב האישום השני בו הודה המערער (ת"פ 2962/05 לעיל), המדובר במסכת של אלימות ואיומים ברצח, על רקע סכסוכים כאלה ואחרים בין העורר לשרין.

תופעת האלימות במשפחה, למרבה הצער, הפכה להיות חזון נפרץ. במקרים רבים מגיעים איומים מילוליים כלפי נשים, בידי בני זוג, עד כדי רציחתן בידי האחרונים. לעורר מיוחסת אמנם בתיק דנן עבירה אחת של אלימות, אולם בד בבד מיוחסים גם עשרים ואחד מקרים של הטרדה באמצעות מתקן בזק. לפחות באחד מהם תוך איומים ברצח.

לבד מהאמור, קמות כנגד העורר שתי עילות מעצר נוספות: האחת היא החשש משיבוש הליכי משפט, נוכח הודאתו בת"פ 2962/05 בדבר כוונתו להניא את שרין מלהמשיך בהליכי התלונה נגדו. השניה היא הימלטות מן הדין. כזכור, העורר הוא תושב שטחים. כפי שנפסק לא אחת, מגוריו של הנאשם בשטחי האזור עשויים לבסס חשש להימלטות מן הדין, בייחוד נוכח מצב החירום הביטחוני בו נתונה מדינת ישראל בשנים האחרונות:

"במצב החירום הביטחוני השורר כיום ונוכח העימות המתמשך בין תושבי השטחים לישראל, שחרורם של העוררים, תושבי השטחים, מהמעצר עלול, בהסתברות גבוהה מאוד, להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ולאי-התייצבותם למשפטם. סיכויי ההצלחה של הימלטות כזו גוברים נוכח הדגש המושם בפעילות כוחות הביטחון על משימות ביטחוניות מיוחדות על חשבון משימות פיקוח ואכיפה שיגרתיות. בנסיבות אלה, ומכוח המצב השורר בשטח, מתקיימת עילת מעצר בעוררים הכרוכה בחשש להתחמקותם מהליכי שפיטה גם אם לא הוכח חשש קונקרטי באשר לכל אחד מהם, וחשש זה, פרי מציאות של זמן ומקום, נושא עמו משקל רב במערך האיזונים הרלוונטי לענין המעצר" (בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 926, 930-931           (2002). ראו גם: בש"פ 2762/02 דיריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.4.2002))

לצד האמור יש לציין, כי עצם היות נאשם תושב שטחים אין בה, כשלעצמה, להקים נגדו עילת מעצר עצמאית, אלא אם נתון זה מצטרף לנסיבות אחרות המקימות יסוד סביר לחשש כי הנאשם יתחמק מהליכי שפיטה:

"אכן, בבחינת הצורך במעצר לצורכי חקירה, כמו במעצר עד תום ההליכים, ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של מי שגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ולפיקוח מלאים של משטרת ישראל. שיקול זה אינו מהווה עילת מעצר עצמאית, אך התחשבות בו בשל חשש מהימלטות הינו שיקול לגיטימי" (בש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 350, 357).

5.         די בעובדה כי במסגרת ת"פ 2962/05 לא התייצב העורר להמשך הדיונים בעניינו, עד כדי התליית התיקים נגדו, אף לאחר שניתנה החלטה שיפוטית ברורה במסגרתה הורה כב' השופט א' רומנוב כי "הגורמים המוסמכים לכך מתבקשים לאפשר לנאשם... את הכניסה לישראל לצורך הדיון" (עמ' 5 לפר' הדיון מיום 21.6.06) כדי להקים יסוד סביר לחשש כי הוא ימשיך לעשות דין לעצמו ולא יתייצב אף לדיונים בתיק דנן, בו מיוחסות לו עבירות חמורות לא פחות.

6.         גם בענין חלופת המעצר דין הערר להידחות:

לבד מהעובדה כי לעורר אין אישור כניסה לתחומי מדינת ישראל, נוכח העבירות המיוחסות לו שעניינן הטרדה באמצעות מתקן בזק, שמטבע הדברים ניתן לעשותן אף אם העורר ישהה במעצר בית, והעובדה כי גם כשהיה העורר במעצר ממש הוא לא בחל באמצעים כדי לנסות ולשבש הליכי משפט (כפי הודאתו כאמור בת"פ 2962/05), וקל וחומר כשבמעצר בית עסקינן, איני סבורה כי יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

אשר על כן הערר נדחה.

ניתנה היום, ו' ב אדר א תשס"ח (12 בפברואר 2008), במעמד הצדדים.