החלטה בתיק בש 4101/05

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירות של התפרצות למגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תקיפה כדי לגנוב לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בעובדות כתב האישום פורט כי בתאריך 25.6.05, בסביבות השעה 18:40, ברח' רבי עקיבא 37 חיפה התפרץ הנאשם בכוונה לגנוב לדירתו של דוד בן דוד בכך ששבר מנעול תולה של הכניסה, פתח את הדלת וחדר פנימה על מנת לבצע את זממו.

בהיותו בדירה, הופתע הנאשם על ידי המתלונן ונשאל לפשר המצאותו במקום. כתגובה, הסתער הנאשם על המתלונן, תקף אותו שלא כדין כדי לגנוב ממנו בכך שתפס בכח בחולצתו של המתלונן וקרע אותה, קרע שרשרת זהב מצווארו של המתלונן, הטילו לרצפה ונמלט מהדירה כשהשרשרת שגנב עמו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים על פי סעיף 21 (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996.

בבקשתה מציינת המאשימה כי בידיה ראיות לכאורה טובות להוכחת האשמה והן הודעתו המפורטת של הנפגע ודו"חות השוטרים שהשתתפו בלכידת המשיב.

לדעת המבקשת, מאחר והעבירות שבוצעו על ידי המשיב מסכנות את שלום הציבור ובטחונו, קיימת אף עילה למעצר.

הנסיבות בהן בוצעו העבירות גובלות לדעת המבקשת בביצוע עבירת שוד ומכאן חומרתן.

עוד צויין בבקשה כי למשיב עבר פלילי עשיר ביותר הכולל 39 הרשעות קודמות הממוקדות בעבירות חמורות כנגד הרכוש וכן עבירות אלימות, סחר בסמים, בריחה ממשמורת חוקית, בגינן  ריצה מאסרים ממושכים בפועל. אף במקרה דנן נמלט המשיב בריצה מפני השוטרים ונעצר לאחר מרדף אחריו.

המשיב מכחיש מכל וכל את המיוחס לו.

עיינתי בצורה מדוקדקת ביותר בראיות המאשימה והגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לביצוע המעשים המיוחסים לו. המדובר בעדותו הברורה והחד-משמעית של המתלונן בתיק זה וכן בדו"חות השוטרים שהשתתפו בלכידת המשיב.

בתי המשפט בחנו לא אחת את סוגיית הראיות שיש להציג בעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

בבש"פ 8087/95 זאדה שלמה נ' מדינת ישראל, נקבע בין היתר:

"השאלה הניצבת לפנינו הינה, מה היקף פריסתו של הדיבור "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"".

לאחר ניתוח מדוקדק, קבע בית המשפט העליון כי קיים הבדל מהותי בין "ראיות לכאורה" הדרושות למעצר עד תום ההליכים, לבין "ראיה רגילה"  (או "ראיה מוחלטת") הדרושה להרשעה או לזיכוי.

בהמשך ההחלטה הארוכה והמפורטת, קבע בית המשפט העליון כדלהלן:

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהיה בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעיתים קרובות, חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גרסאות העדים, שעליהם סומך האישום, לעיתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעיתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהם פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"".

בכל הפסיקה צויין שההלכה היא כי סוגיית אמינות ומהימנות לא תוכרע בשלב הדיון במעצר, אלא במהלך בירור הדין.

בנסיבות אלה, לאחר בחינת מרבית הראיות בתיק זה ומבלי להתייחס למהימנותם של עדי התביעה, הגעתי למסקנה כי ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב.

מכאן, לעילת המעצר.