החלטה בתיק בש 4036/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ביחד עם עבירות תעבורה לרבות הפקרה אחרי פגיעה וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט. מדובר באירוע תאונת דרכים מיום 14/3/05. על פי הנטען נהג המשיב רכב, לא עצר ברמזור, פגע בהולך רגל בעת שזה חצה מעבר חצייה, נמלט מהמקום מבלי לסייע לנפגע ובהמשך גם ניסה לטשטש את סימני הפגיעה ברכב.  ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים, בקשה לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות, ובהתייחס לאופן ומועד הגשת כתב האישום, החלטתי לדחות את הבקשה. 

התאונה נשוא כתב האישום ארעה ביום 14/3/05. נפגע העבירה, אדם בן כ 85 שנים במועד התאונה הלך לעולמו כחודש לאחר מכן, ביום 17/4/05. כתב האישום הוגש רק ביום 12/12/06, לאחר שבמסגרת השלמת חקירה של תיק שעניינו תאונת דרכים שיש בה הפקרה של נפגע, התברר לפרקליטות שהנפגע נפטר.

אין למעשה מחלוקת של ממש כי המשיב פגע במנוח בעת שזה חצה מעבר חציה. הפגיעה הייתה עם מראת הרכב במנוח שנפל על הכביש בסמוך למעבר החצייה ונפגע. מצילומי הזירה ניתן להבחין בכתם הדם ליד פסי מעבר החצייה. התיעוד הרפואי מצביע על חבלות גוף, אם כי ללא איבוד הכרה. בסמוך לתאונה אף מסר המנוח עדות ותיאר בצורה ברורה את נסיבות התאונה. אין למעשה גם מחלוקת שהמשיב לא עצר כדי לסייע לנפגע אלא נמלט מהזירה ובהמשך מסר עדות כוזבת בנוגע לנסיבות התאונה במקום עבודתו (הרכב היה של המעסיק) ואף ניסה לתקן את המראה כך שלא יבחינו בתאונה.

אלא שכל אלו לא הצדיקו, לטעמה של התביעה, הגשת כתב אישום מיד בסמוך לתאונה עם בקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים.

הנתון שהיטה את הכף היה רק כאשר התברר לתביעה כי הנפגע הלך לעולמו, זאת כאמור למעלה משנה וחצי לאחר שנפטר. אז הוחלט על הגשת כתב אישום בעבירת הריגה והגשת בקשה זו.

אבהיר, בטרם אבחן את הראיות, כי אם היה מוגש כתב אישום בסמוך למועד האירוע בגין עבירת הפקרה, בנסיבות של פגיעה בקשיש על מעבר חציה והשארתו מדמם בזירה, סבור הייתי שדי בכך כדי להצדיק את פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים, וזאת על בסיס הראיות שבפני. עוד אבהיר כי עצם השתהות בהגשת כתב אישום אינה מונעת קבלת החלטה על פסילת רישיון נהיגה.

אלא שבמקרה זה, כאשר המאשימה לא ראתה בכל העבירות שנחשפו מיד בסמוך לתאונה, עילה לפסילת הרישיון, מתעוררת השאלה האם נוצרה העילה מעצם מותו של הנפגע. סבור אני כי בנסיבות המקרה התשובה שלילית.

מעיון במסמכים הרפואיים במועד הגעתו של המנוח לבית חולים רמב"ם עולה כי המנוח נחבל במספר מקומות בגופו ודימם ואולם לא איבד הכרתו. ניתן ללמוד גם מהעדות שנגבתה מהמנוח ביום 29/3/05, עת היה מאושפז בבית חולים אלישע, כי מצבו היה תקין. 15 ימים אחר התאונה מסר עדות מפורטת ובהירה בנוגע לנסיבות התאונה ומכאן שמצבו היה סביר בעת ההיא.

כאמור, כחודש לאחר התאונה התדרדר מצבו ולמרבה הצער הלך המנוח לעולמו. נראה כי אין קושי לקבוע כי הפציעה בתאונה לא שיפרה את בריאותו. השאלה היא האם ניתן לקבוע כי התאונה גרמה למותו. בעניין זה סבור אני כי התשובה שלילית, לפחות ברמת ראיות לכאורה בשלב דיוני זה.

מעיון בחוות דעתו של פרופסור היס, המתבססת על התיעוד הרפואי שהועבר אליו מבית החולים, עולה כי המנוח סבל עוד קודם למועד התאונה מבעיות לבביות ובעברו אוטם בשריר הלב. בתאונה נחבל בשבר בידו ובעצם הבריח וכן סבל מדימומים שונים. יצוין כי בוצעה בו בדיקת סי.טי. ואובחן דימום מוחי. ואולם לא דווח מבית חולים רמב"ם על בעיה בלב. המנוח הופנה אחרי שלושה ימי אשפוז ברמב"ם לבית חולים אלישע, שם לקה במהלך האשפוז בזיהום בדרכי השתן. בהמשך, ביום 7/4/05, במהלך תרגילי פיזיותראפיה, איבד הכרתו ולקה בקוצר נשימה. הוא הובהל לבית חולים רמב"ם שם אובחנה בעיה במסתם הלב ובריאות. בדיקת סי.טי שבוצעה לא הצביעה על שינוי במובן זה שדווקא אותו גורם שנחבל בתאונה נשאר במצבו. המנוח נפטר כתוצאה מקרע בשריר הלב ביום 17/4/05, 10 ימים לאחר שהוחזר לבית חולים רמב"ם.

פרופסור היס מסכם את חוות דעתו וקובע כי בהעדר נתיחה לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. עם זאת מוסיף הוא כי האשפוז גרם להתדרדרות במצבו הרפואי ומאחר והאשפוז החל כתוצאה מהתאונה ניתן לקשור את התאונה לגרימת המוות. סבור אני כי קביעה זו אין בה די כדי להוכיח, לכאורה, כי התאונה היא הגורם למותו של המנוח. מוכן אני להניח כי אכן התאונה גרמה לאשפוז והאשפוז גרם למחלות אצל המנוח. אוסיף עוד כי הדבר כמעט בידיעה שיפוטית שאשפוז עלול לחשוף חולה למחלות אחרות של מטופלים בבית החולים במובן זה שיש בכל אשפוז, ובמיוחד של אדם בן 85, כדי ליצור סיכון לחשיפתו למחלות שונות.  ואולם על בסיס הנתונים שבחומר הראיות לא ניתן לקשור קשר ישיר בין התאונה למוות. הפגיעות בתאונה לא היו קשורות למערכת הלב ולא אובחנו בעיות לבביות בעת שאושפז לאחר התאונה. בעיית הלב התעוררה במהלך טיפול פיזיותראפי ומכאן שיתכן שמאמץ יתר בלתי מבוקר גרם להתפרצות הבעיה הלבבית. גם אם נאמר שהתאונה החלה את אשפוזו ובוודאי לא שיפרה את בריאותו של המנוח, עדיין לא ניתן לקבוע כי הפגיעה בתאונה היא הגורם למוות, במובנו המשפטי.      

אשר על כן, בנסיבות אלו, וכאשר גרימת המוות היא העילה להגשת בקשת הפסילה, סבור אני כי לא ניתן לקבוע שחומר הראיות מבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב בגרימת מותו של המנוח בתאונה. בנסיבות אלו, אין גם מקום להורות על פסילת רישיון עד לתום ההליכים.

אוסיף עוד כי גם אם יקבע בסופו של דבר קשר משפטי בין גרימת המוות ובין התאונה, גם אז סבור אני כי בנסיבות כפי שעולות מחומר הראיות, יקשה על המאשימה להוכיח את יסודות עבירת ההריגה ונראה כי לכל היותר ניתן יהיה להוכיח גרימת מוות ברשלנות. לעניין זה יצוין כי הפגיעה עצמה בתאונה לא הייתה בעצמה רבה. כפי שעולה מתיאור המנוח עצמו בעדות שנגבתה ממנו נראה כי הרכב הפוגע זיהה את המנוח רק כאשר זה עבר במעבר חציה רכב אחר שעצר. כאמור, הפגיעה הייתה עם מראת הרכב, בעצמה שאינה גדולה. בנסיבות אלו סבור אני כי התביעה תתקשה בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה, זאת כאמור אם יוכח הקשר הסיבתי בין התאונה למוות.

על זאת אוסיף טעם נוסף - מעבר לחלוף הזמן מהתאונה. בהכירי את סדרי העבודה של השופטים המיועדים לדון בכתב האישום, סבור אני כי ניתן כבר היום להניח כי תחילת שמיעת הראיות לא תהיה בפרק זמן של 6 חודשים, לא כל שכן סיום הדיון והכרעת הדין. אמנם לא מותב זה קובע את סדרי הדיון בתיק העיקרי ואולם עיקרי הנתונים שישפיעו על מועדי שמיעת הראיות ידועים לי ומכאן הערכה זו בכל הנוגע למשך שמיעתו של התיק. גם מטעם זה של הימשכות הליכים צפויה סבור אני כי אין מקום כעת, קרוב לשנתיים אחר התאונה, להורות על פסילתו של המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה וזאת עד לתום ההליכים בעניינו.

אשר על כן הבקשה נדחית.

מאחר ולא נגרם כל נזק לצדדים ממתן החלטה בהעדרם - ניתנת החלטה זו בהעדרם. ההחלטה תועבר מידית לסניגור ולתביעה בפקס' ובדואר אלקטרוני. המזכירות תוודא טלפונית כי הצדדים קיבלו לידיהם את ההחלטה וכן תשלח עותק נוסף לב"כ הצדדים בדואר. 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ט"ז בשבט, תשס"ז (4 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.