החלטה בתיק בש 3999/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5234/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירה של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של  ניסיון לאספקת סם, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, וכן עבירה של אחזקת סם שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום הליכים כנגדו.

כתב האישום מתאר אירוע בו הגיע המשיב עם אחר בשם חווא לקרבת גדר כלא כרמל. המשיב הוציא מבגדיו כדור טניס וניסה להשליכו אל תוך חצר הכלא. בתוך הכדור שנתפס מאוחר יותר היו סמים מסוג הירואין במשקל של 31.34  גרם  וכן חשיש במשקל של 19.84 גרם.  האירוע כולו נצפה ע"י סוהרים שזיהו את המשיב מנסה להשליך את הכדור, רדפו אחריו, הבחינו בו משליך את הכדור לשיחים ולכדו אותו.

יצוין כי המעורב השני בפרשה, חווא, הצליח להימלט ולאחרונה נעצר והוגש כנגדו כתב אישום בנפרד ואף בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים, בקשה שהדיון בה טרם הסתיים.

המשיב מכחיש כל קשר לכדור הטניס שנפס עם הסמים כמו גם לחווא וטוען כי נקלע לזירה באקראי כאשר קיצר דרך מחוף עתלית לביתו. עוד יצוין כי על שקית הניילון שעטפה את הסמים נמצאו אך ורך ט"א של חווא הנ"ל. 

כאמור מכחיש המשיב קשר לחווא הנ"ל ואולם מעדותו של חווא עולה כי שניהם הגיעו במשותף לזירה ברכב, ולא כפי שטען המשיב שהגיע לבדו לאחר שעשה פעילות ספורטיבית בחוף. חווא מתאר כי החזיק את אחד ממכשירי הטלפון הנייד שנתפסו על המשיב עבורו. יצוין כי אחד המכשירים נמצא כמכשיר השייך לאחיו של אותו חווא שהוא ידיד של המשיב. בבדיקת מכשירי הטלפון הנייד התברר כי בוצעו שיחות מהכלא למכשירים הנ"ל.

בנסיבות אלו כאשר סוהרים ראו את המשיב מנסה להשליך את הכדור ובהמשך נמלט מהמקום (על אף שאם גרסתו אמת לא הייתה לו כל סיבה להימלט), כאשר גרסתו של חווא מסבכת את המשיב, כמו גם מכשירי הטלפון הנייד שנתפסו, קיימות ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי סביר להרשיעו במיוחס לו. איני מתעלם מההבדלים שבגרסאות הסוהרים בכל הנוגע לאופן בו ראו את המשיב מנסה להשליך את הכדור כמו גם מהעובדה שלא נמצאו ט"א של המשיב על הכדור או על הניילון שעטף את הסמים. גם בהביאי כל זאת בחשבון עדיין סבור אני כי קיימות ראיות ממשיות המבססות סיכוי של ממש להרשיעו במיוחס לו.  

אעיר רק כי לטעמי לא היה מקום ליחס למשיב את שתי הוראות החיקוק שבכתב האישום. מעצם ניסיון לאספקת סם ממילא גם הסם שהוחזק על ידו (ככל שיוכח הדבר) הוחזק שלא לשם צריכה עצמית. מכאן שלכאורה כפל העבירות המצוינות בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום מיותר. בכפוף לאמור לעיל סבור אני כי יש, לכאורה, סיכוי של ממש לתביעה להוכיח את עובדות כתב האישום ובהתאם להרשיעו במיוחס לו.

עבירות הנמנות על שרשרת הפצת הסם מקימות, מכוח הוראת החוק, חזקת מסוכנות. מעבר לחזקה הקבועה בחוק מדובר במקרה זה, לכאורה, בניסיון להבריח סמים אל תוך הכלא. עבירה מסוג זה מצביעה על נטילת חלק בפעילות עבריינית הגובלת ברמה ארגונית. מכאן המסוכנות הנשקפת מהמעשה ומהעושה.  עם זאת ראוי לציין כי איני סבור שקיימת סכנה של ממש משיבוש הליכי המשפט. למעט הנאשם השני חווא ועד נוסף (מספר 12 בכתב האישום), כל העדים המפורטים בכתב האישום הם שוטרים או סוהרים כך שלא ניתן יהיה להשפיע על עדותם. אמנם נכון לעת הזו טרם אותר הנהג שהסיע, ככל הנראה, את המשיב וחווא לזירה ואולם בין אם יאותר ובין אם לאו, נראה כי יהיה למבקשת די והותר ראיות לבסס את הרשעתו של המשיב. 

מכאן שעילת המעצר העיקרית במקרה זה היא פועל יוצא של המסוכנות הנשקפת מעצם המעשה.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)