החלטה בתיק בש 3901/05

בקשה למעצר עד תום ההליכים ובמסגרתה, בקשות נוספות לאיסור פרסום ולבדיקה פסיכיאטרית.

רקע והליכים

1.      המשיב מואשם  בתפ"ח 1001/04 בבית המשפט המחוזי (להלן - " התפ"ח") בניסיון לרצח, הצתה, נשיאת נשק שלא כדין, התפרצות וגניבה. במסגרת זו נעצר תחילה עד תום ההליכים ושהה במעצר ממש כ - 14 חודשים. בחודש פברואר 2005 שוחרר המשיב בתנאים מגבילים ובפיקוח ערב ל"מעצר בית" (להלן - " תנאי השחרור") לאור קביעת בית המשפט המחוזי בדבר כרסום ראייתי וחלוף הזמן. המשיב לא הפר עד כה את תנאי השחרור.

2.      בכתב האישום הנוכחי מואשם המשיב בסחיטה באיומים ובאיומים, עבירות לפי סעיפים 428 רישא ו - 192 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

3.      כתב האישום מפרט כי כבר בספטמבר 2004, עת היה המשיב במעצר ממש, אמר המשיב לפרקליט המלווה את התפ"ח מטעם הפרקליטות (להלן - " הפרקליט" או " המתלונן") כי מאחר והפרקליט "לוקח אותו (את המשיב, י.ה.) באופן אישי הרי מעתה ייקח המשיב את  המתלונן "באופן אישי".

4.      עוד מפרט כתב האישום כי כחודש עובר ל - 2.10.05 דרש המשיב מהפרקליט בשיחה טלפונית כי יסכים להקלה בתנאי השחרור באופן שיוכל לצאת ממקום "מעצר הבית" ואמר לו כי אין לו מה להפסיד, אין לו כסף לאוכל והוא "יתאבד עליו". המשיב הבהיר לפרקליט כי הוא מכיר את רכבו.

5.      אחרי הדברים הללו לא התלונן הפרקליט ולא הוגשה בקשה כלשהי לבית המשפט.

6.      ממשיך כתב האישום ומפרט כי ביום 2.10.05, עת יוצג המשיב בתפ"ח על ידי סניגור (להלן - " הסניגור") נערכה פגישה בפרקליטות בענין התפ"ח ובהשתתפות המשיב, הסניגור והפרקליט (להלן - " הפגישה"). המשיב מואשם כי במהלך הפגישה הטיח בפני סניגורו כי הוא משתף פעולה עם הפרקליטות ועם המשטרה וצעק לעברו, בכוונה להפחידו כי יתנקם בו, כי יאתר כתובת מגוריו ושוחח עם רעיית הסניגור אודות מעשי בעלה. הפרקליט סירב על פי כתב האישום להסכים להקלה בתנאי השחרור לצרכי יציאת המשיב לעבודה עד אשר יספק המשיב פרטים אודות מעסיק ספציפי ומקומו. אזי הניף המשיב את ידיו וצעק לפרקליט כי מעתה "יטפל בו" והכל על מנת להניעו ליתן הסכמתו למבוקש.

7.      עד כאן כתב האישום. בד בבד הוגשה הבקשה שלפני. הבקשה מפרטת עבר פלילי מכביד בעבירות אלימות כלפי אזרחים, בני משפחה ושוטרים, כולל עונשי מאסר שריצה המשיב וכן קיומו של מאסר מותנה חב הפעלה בן 14 חודשים, אם יורשע המשיב בעבירות אלימות או איומים. עוד מפנה הבקשה למסוכנות נלמדת (מעבר לכתב האישום) מהמיוחס למשיב בתפ"ח, מתחושת הרדיפה שלו על ידי מערכת התביעה והאכיפה כמו גם על ידי הסניגור ואשתו. על פי הבקשה, הערב המפקח על המשיב אינו מסוגל לפקח על המשיב ולהפיג מסוכנותו לאור סירובו לשתף פעולה בחקירה המשטרתית. עמדת המבקשת, אף לאור מצבו הנפשי הקשה הנטען של המשיב - למעצרו עד תום ההליכים.

8.      בדיון שהתקיים לפני עתרה המבקשת בנוסף לאסור פרסום פרטי הפרקליט, הסניגור וההליך על מנת להגן על שלומם וכן להורות על בדיקה פסיכיאטרית למשיב על אף התנגדותו.

9.      כאן נציין נתונים נוספים שאינם במחלוקת. על פי מידע המצוי אצל רשויות התביעה והאכיפה מצוי המשיב בסכנת פגיעה והוא טעון הגנה מפני בעלי עבר פלילי שזהותם ידועה. במהלך הפגישה הציעו הן הפרקליט והן הסניגור למשיב להסכים לבדיקה פסיכיאטרית אך המשיב סירב.

10.  המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. מעבר לטענותיו כלפי אחת העדות, מזכירת הפרקליטות טוען המשיב כי דבריו לפרקליט בספטמבר 2004 וכן דבריו באירועים ובמועדים הנוספים בכתב האישום הוצאו מהקשרם, עוותו ו"צונזרו" כמו גם דבריו באירועים הנוספים. לדבריו עמדתו ודבריו כוונו להגשת תלונה לגיטימית על הפרקליט בדבר העלמת קלטת וחומרי חקירה משמעותיים לחפותו בתפ"ח, הוא לא איים ולא התכוון לנקוט באיומים ובמעשי אלימות. כך גם ביחס לסניגור שלא עשה מאמץ, אף התכחש להבטחות ולמחויבות לאתר ולהעמיק בחומרי חקירה (איכון טלפון נייד של המשיב ובדיקת ואיתור קלטות ותמונה מזהה "מפוברקת"). המשיב המשיך והוסיף על  דבריו בחקירתו במכתב לבית המשפט במ/1 (הוגש ללא התנגדות בדיון).

11.  עוד טוען המשיב כי הפרקליט לא חש מאויים על ידי המשיב בשלב כלשהו שהרי לא התלונן עד כה כנגדו, לא שיתף את מקורביו בחשש כלשהו, אף שיתף פעולה עם בקשות להקלה בתנאי שחרור (למעט האחרונה) שהגיש המשיב והתיר לו להשתתף, דבר שאינו מקובל, בפגישה וכי המשיב לא הפר ולו פעם אחת את תנאי השחרור. המשיב ממשיך וטוען כי אף הסניגור לא חש מאויים והעיד על כך בחקירתו. לדבריו אין בו מסוכנות כלשהי, העתירה להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית מקורה במניעים זרים של התביעה המעוניינת במוצא של כבוד ובהתחמקות מזיכוי בתפ"ח וזאת לאחר שכבר זוכה במהלך מעצרו ובמסגרת תיק אחר מאישום של הצתה. המשיב מתנגד הן לבדיקה פסיכיאטרית והן ןאיסור פרסום פרטי העדים וההליך ולטענתו הדבר נוגד את אינטרס הציבור לדעת.

דיון

ראיות לכאורה להוכחת האשמה

12.  המבחן הידוע לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, תנאי סף לפי סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - " חוק המעצרים"), הינו קיומו של חומר חקירה בעל פוטנציאל מרשיע ברמת סיכוי סביר (בש"פ 8087/95, פד"י נ (2) 133, 147). 

13.  מעיון בתיק החקירה שהוגש עולה כדלקמן: אשר לאירוע בספטמבר 2004 ובהתייחס לאמירות המיוחסות למשיב, לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. המשיב חש מתוסכל כתוצאה מחסר בחומרי חקירה מצביעי חפות לשיטתו, חומרים שהיו בשליטת הפרקליט לפי הבנתו. על רקע זה השמיע לכאורה את דבריו כי הפרקליט "לוקח" אותו באופן אישי וכך יעשה הוא ביחס לפרקליט. אין בדברים כשלעצמם כדי להצביע על איום במובן העובדתי הפשוט (ACTUS REUS) והם מתיישבים עם אזהרה לגיטימית (השוו דעת השופט  ברק, כתוארו אז, בע"פ 103/88, פד"י מג (3) 373, 384). מעבר לכך, אין בהם כדי להצביע על יסוד נפשי כלשהו והם מתיישבים היטב עם פעולה לגיטימית לאיתור חומרי החקירה מצידו של המשיב. הפרקליט בהודעתו לא האיר על נסיבות חיצוניות לדברים המצביעות ולו לכאורה עם פעולה ויסוד נפשי לפעולה לא - לגיטימיים. מעבר לכך אין מקום לבסס החלטת מעצר על דברים שנאמרו בשנת 2004 ואשר לא מצאו עד כה ביטוי בבקשת מעצר או בבקשה לעיון חוזר בתפ"ח, אף אם הפרקליט לא ייחס להם פוטנציאל מסוכנות בזמנו. וככל הנוגע למסוכנות, במישור עילת מעצר, המשיב לא עשה דבר לממש את "איומו" על אף ששוחרר עוד בפברואר 2005 ממעצרו.

14.  אשר לאירועים המאוחרים מספטמבר ואוקטובר 2005 על רקע בקשת המשיב להקלות בתנאי השחרור - נמצאו ראיות לכאורה להוכחת האשמה אך משמעותן ומשקלן מתפצלים כפי שבואר להלן.

15.   אשר לאירוע הראשון מספטמבר 2005, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה בדמות הודעת הפרקליט במשטרה. הכחשת המשיב בדבר הדברים והקונוטציות המאיימות עניינן למשפט עצמו לאור ההלכה הפסוקה לעיל, באשר מעלות הן גרסה סותרת ומייצרות שאלת מהימנות. יחד עם זאת ולעניין המסוכנות הגלומה בדברים לא ניתן להתעלם מתחושת הפרקליט ביחס לדברים ומהאינדיקציות להעדר תחושת מאויימות בהתנהגות הפרקליט: על אף שהמשיב לכאורה אמר לפרקליט ש"יתאבד עליו" אם לא ייעתר לבקשתו להקל בתנאי השחרור, ואף הבהיר כי מזהה את רכב הפרקליט (דבר שאינו מתיישב עם אזהרה לנקוט בדרכים לגיטימיות בניגוד למצב הדברים ביחס לאירוע הראשון לעיל), לא פנה הפרקליט בתלונה למשטרה או בבקשה לבית משפט ויתר על כן לא היסס לכאורה להזמין את המשיב לפגישה (ביום 2.10.05). זאת על אף שהדבר בניגוד לנהוג, אף לפי הודעת הסניגור.

16.  אכן: "המבחן לקיומו של איום הוא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים" (ע"פ 499/72, פד"י כז (1) 602, 605). מבחינה זו התקיימו לכאורה יסודות הרלוונטיים של הנורמה. יחד עם זאת להתנהגות ולתחושת הפרקליט   משקל בהערכת המסוכנות של המשיב ודרכי הפגתה לפי עקרונות חוק המעצרים וחובת הבדיקה בסעיף 21 (ב) (1) שבו. בפועל לא ראה הפרקליט בהתנהגות המשיב לאותה עת איום ממשי ומידת המסוכנות המתגלה בדברים אינה מצדיקה כשלעצמה שלילת חירותו של המשיב.

17.  שונים הדברים באשר לאירועי הפגישה מיום 2.10.05. כאן קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה ומדובר באשמה חמורה כאשר תכלית דברי המשיב, כלפי הפרקליט, להניאו לפעול בניגוד לשיקול דעתו ולהסכים להקלות בתנאי שחרור. הראיות הלכאוריות העיקריות הן הודעות הפרקליט והסניגור. אינני נדרשת כלל להודעת מזכירת הפרקליטות בנסיבות אלה. העובדה כי הסניגור לא חש מאויים או סירב להשיב על שאלות סביב נושא זה אינה מעלה ואינה מורידה. די באמרות המיוחסות למשיב מפי הפרקליט כי הוא יתנקם בסניגור  וכי "יטפל" מעתה בפרקליט כדי להקים מצבת ראייתית נדרשת לכל מרכיבי הנורמות בכתב האישום והאמרות עומדות במבחן האפקטיביות על האדם הרגיל לפי ההלכה הפסוקה לעיל. לכך יש להוסיף נסיבות חיצוניות, הנפת ידיים, צעקות והשתוללות המשיב במקום.

18.  קמות אם כן ראיות לכאורה להוכחת האשמה באירוע האחרון בכתב האישום.