החלטה בתיק בש 3852/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ארבעה אישומים שונים שעניינם עבירות כנגד שוטרים ועובדי ציבור. האישום הראשון מייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה והיזק בזדון וכן שורה של עבירות תעבורה. האישום השני מיחס לו עבירות של איומים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות והעלבה של עובד ציבור. האישום השלישי יחס לו עבירת איומים והעלבת עובד ציבור והאישום הרביעי העלבת עובד ציבור.

אין חולק כי האישום החמור מבין הארבעה הוא האישום הראשון שענינו אירוע בו נמלט המשיב ממרדף משטרתי כאשר הוא נוהג בזמן פסילה. תוך כדי סיכן חיי נהגים בכביש ופגע בפועל בניידת משטרה ובשוטר שנהג בה וכן ביצע סדרה של עבירות תעבורה נוספות. האישומים הנוספים הם בגין מעשים שבוצעו בעבר וצורפו כעת לאישום הראשון.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי טוב להרשעת המשיב באישומים השני עד הרביעי וחלק על חלק מהראיות באישום הראשון. עוד טען הוא כי אין כלל מקום להביא בחשבון את האישומים השני עד הרביעי מאחר ובזמנו לא הוגשה בקשת מעצר בגינם ולכן אין מקום להתייחס אליהן כעת במסגרת שיקולי המעצר.  אדון להלן בטענות.

איני מקבל את הטענה כי אין להביא את האישומים בגין אירועים ישנים יותר במסגרת שיקולי בית משפט בבקשת מעצר או כי אינם יכולים להצביע על עילת מעצר זאת מאחר ולא הוגשה בעבר בקשת מעצר בגינם. עילה למעצרו של אדם מבוססת על שני נדבכים- הראיות כנגדו והמסוכנות הנשקפת מהתנהגותו. יש ומקרה בודד, הגם שמבוסס בראיות, אינו מצביע על מסוכנות בעת האירוע. עם זאת, וכאשר מצטברים מקרים המצביעים על התנהגות עבריינית, ובמיוחד כאשר ניתן ללמוד מהם על החמרה בטיב ההתנהגות העבריינית, כי אז מתגבשת גם עילת המסוכנות. מכאן שבהחלט יתכן שהצטברות של אירועים, שכל אחד מהם בנפרד לא הצדיק מעצר, יהוו בסיס לבקשת מעצר, ובמיוחד שניתן ללמוד מהם על עליה ברמת העבריינות והמסוכנות. כך גם במקרה זה.

בכל הנוגע לאישום הרביעי השנוי במחלוקת - סבור אני כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב בכל המיוחס לו. לא אפרט כעת את כל הראיות אציין כי די בעדויות השוטר קריספיל שנפגע, עדויות הגב' יפה כוכבי הקושרת את המשיב לנהיגה ברכב, עדות האח יאיר המציין כי המשיב הוא הנוהג ברכב, עדות אתי אל מקייס כי המשיב צבע את שערו ועדויות חברתו הילה אוחנה, כדי לבסס סיכוי של ממש להרשיעו.

הסניגור טען בפני כנגד הראיות בעניין הפגיעה בשוטר קריספיל במהלך האירוע. כאמור, סבור אני כי יש די בחומר הראיות כדי להוכיח גם את עבירת החבלה בכוונה מחמירה, ובמיוחד כשהוראת החיקוק מיחסת גם עבירה שעניינה ניסיון. עם זאת, ולצורך בקשת המעצר מוכן אני להניח כי עצם החבלה לא יוכח. גם אז יש בהתנהגות המשיב באירוע, לכאורה, כדי להצביע על מסוכנותו הרבה. לטעמי, דע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה כדי לבסס עילת מעצר, לא כל שכן יתר העבירות שבוצעו, כפי שעולה לכאורה מחומר הראיות, כאשר המשיב נמלט בנהיגה פרועה ממרדף משטרתי.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 .

בהביאי בחשבון את כלל הראיות סבור אני כי יש בהן די, לכאורה, כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב במיוחס לו וכאמור, גם אם נתעלם מהחבלה הפיזית בשוטר קריספיל יש די בראיות כדי לבסס סיכוי להרשעתו בהוראות החיקוק המפורטות בכתב האישום.

האישום הראשון מצביע מעצם העבירות המפורטות בו על מסוכנות. כאשר מביאים את כלל האישומים בחשבון מתקבלת תמונה של אדם צעיר המוכן לסכן חיי אדם והמזלזל דרך קבע בחוק ובשוטרים האמונים על אכיפתו. מכאן המסוכנות הנשקפת מהתנהגותו. לעניין מסוכנות של מי שפוגע בשוטרים ראה דברים שנאמרו בבש"פ 2658/02 - יוסף גדיר נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(2), 38, הנכונים גם למקרה זה:

"הנכונות לפגוע באנשי חוק מבטאת יחס של בוטות ואי הכרה במרות הסדרי המשפט בחברה, ומעמידה בספק את האימון שניתן לרחוש לנאשמים אלה כי לא ימלטו מן הדין, לא ישבשו הליכי משפט, ולא יפרו חלופת מעצר באם ישוחררו. פגיעה אלימה באנשי חוק מבטאת מסוכנות החורגת מגדר חשש לאלימות גרידא, ולפיכך נדרשים טעמים משכנעים שיש בהם כדי להצדיק שחרור בחלופת מעצר אשר תבטיח שמירה על החוק וקיום צווי בית המשפט, ותשיג את מטרת המעצר."

על עילת המסוכנות יש להוסיף כי חלק ניכר מהעדים באישום הראשון הם בני משפחתו וידידותיו של המשיב ומכאן הסכנה שינסה להשפיע עליהן ולשבש את עדויותיהם. בהתאם, קיימת עילה מבוססת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. 

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה: