החלטה בתיק בש 3771/07

‏בפניי מונחות שתי בקשות, האחת לאסור את פרסום שמם של שני המשיבים והאחרת בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של הריגה בצוותא, עבירה בניגוד לס' 298 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") וחבלה בכוונה מחמירה בצוותא, עבירה לפי ס' 335 + 333 + 29 לחוק העונשין.

להלן אדון בשתיהן.

א.   כתב האישום וטענות הצדדים:

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 8.9.07 סמוך לפני השעה 2:00 הגיעו מחמוד אבו רביע (להלן: "מחמוד") ומרי דבידוב (להלן: "מרי") ביחד עם אחרים וביניהם חוסאם אבו רביע, אחיו של מחמוד (להלן: "המנוח"), אחמד אבו רביע בן דודו (להלן: "אחמד") ועדי זביידי, (להלן: "עדי") לחוף הים הסמוך לראש הנקרה.

בשלב מסויים התרחקו מחמוד ומרי מהמקום בו ישבו האחרים והתיישבו על ספסל בקרבת חוף הים. סמוך לאחר מכן נטען, כי הגיעו הנאשמים ועלי אבו שנב (להלן: "עלי") ברכב טיוטה, נהוג בידי עלי, למקום בו ישבו מרי ומחמוד. בין הנאשם מס' 2 לבין מחמוד התפתחו חילופי מילים ובשל כך הזעיק מחמוד למקום את האחרים כמפורט לעיל.

נטען, כי הנאשמים ועלי ירדו מרכב הטיוטה והחלו לתקוף את מחמוד. בשלב זה הגיע למקום המנוח, אחמד ועדי והצטרפו למחמוד, ובינם לבין הנאשמים ועלי התפתחה קטטה שבמהלכה תקפו המעורבים זה את זה.

בשלב מסויים במהלך הקטטה, התפצלו המתקוטטים כאשר הנאשמים והמנוח התרחקו תוך כדי הקטטה מספר מטרים מהמתקוטטים האחרים. הנאשמים והמנוח המשיכו בקטטה ובמהלך קטטה זו תקפו הנאשמים את המנוח ודקרו אותו, באמצעות מברג, דקירה אחת בבית החזה מימין עם חדירה כפולה לותין, ודקירה נוספת בצוואר מימין עם חדירה לוריד תת בריחי ימיני.

לאחר שנדקר קרא המנוח לאחמד ואז התמוטט. לשמיעת קריאות המנוח הגיע אחמד אל הנאשמים וניסה לתקוף אחד מהם, בשלב זה דקרו הנאשמים גם את אחמד באמצעות מברג דקירה אחת בבית החזה משמאל.

המנוח הובהל לבית החולים, שם נפטר.

בגין האמור ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות המנויות ברישה החלטתי זו.

ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה נגד הנאשמים. בין היתר הפנתה לעיקר החומר הראייתי והכולל הודעות הנאשם 1 אשר הבחין בנאשם 2 דוקר את המנוח ואדם נוסף. כן הפנתה ב"כ המאשימה להודעתו של עלי אשר מסר כי הנאשם 2 הגיע לרכב הטיוטה וסיפר כי דקר שני אנשים.

עוד הפנתה ב"כ המאשימה לחוות הדעת הנמצאת בתיק ולפיה נמצאו על המברג שנתפס על ידי המשטרה כתמי דם השייכים לפצוע אחמד.

ב"כ המאשימה טענה עוד לקיומן של עילות מעצר של מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט והתחמקות מהדין, תוך ששללה קיומן של חלופות מעצר ראויות בנסיבות העניין.

ב"כ הנאשם 1 חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו. בין היתר הלה ציין, כי חומר הראיות לא מלמד כי מרשו נטל חלק פעיל בקטטה. לטענתו, היוזמה של כל הקטטה הייתה על ידי המנוח, אחמד ושאר חבריהם ולא על-ידי המשיבים.

ב"כ הנאשם 1 התייחס לשאר העדויות המסבכות את מרשו ושלל אותן אחת לאחת. בנוסף הוא טען, כי נגד עלי (נהג הרכב) לא הוגש כתב אישום אף כי הוא הודה כי ניסה לדרוס את המנוח ואף פגע ברכבו. לאחר מכן עד זה העלים ראיות בכך שתיקן את הרכב.

בהמשך טען ב"כ הנאשם 1 כי אין גם ראיות לביצוע עבירות בצוותא ומכאן שיש להורות על שחרורו של הנאשם 1.

ב"כ של הנאשם 2 הצטרף לטיעוניו של ב"כ הנאשם 1 והוסיף משלו. לטענת ב"כ המשיב 2 נגד מרשו קיימת עדות מרכזית  והינו עדות שותפו לכאורה, הנאשם 1. לטענתו עדות זו ועל-פיה ההלכה המשפטית היום אינה יכולה לשמש כראיה קבילה אפילו בשלב המעצר, שכן שני הנאשמים אינם כשרים להעיד זה נגד זה מאחר והם מואשמים בכתב אישום אחד.

עוד הוסיף ב"כ הנאשם 2 כי גם עדותו של עלי הינה בעייתית שכן המאשימה נוטלת הימנה את החלק הנוח לה ואילו החלק האחר, הפחות מתיישב עם גרסתה היא עוזבת.

כן נטען על-ידי ב"כ הנאשם 2, כי יתכן ומרשו פעל מתוך מניע של הגנה עצמית ובית המשפט חייב לבדוק קיומה של טענה זו כבר בשלב זה.