החלטה בתיק בש 3746/06

זוהי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט זה מיום 7/6/06 שניתנה בב"ש 2339/06 ובמסגרתה הורה בית משפט זה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. יצוין למען הסדר כי ההחלטה ניתנה על בסיס הסכמת בא-כוחו הקודם של המבקש, אשר הסכים למעצר תוך שמירה על זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר ובית המשפט התיר לו לעשות כן.

כדי להבהיר את הרקע להחלטתו של בית המשפט, ראוי לפרט את השתלשלות הארועים בענין מעצרו של המשיב וכן במסגרת התיק העיקרי, אשר בו הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

ביום 31/5/06 הוגש לבית המשפט כתב אישום אשר ייחס למבקש עבירה של נסיון לרצח - עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; וכן עבירה של הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. יצוין כי האישום העיקרי מתייחס לארוע שבו רדף המבקש אחרי בתו ברחוב מרכזי בחיפה, השיג אותה בפתח חנות "המשביר" ובאמצעות סכין החל לדקור אותה, עד ששוטרים שהיו במקום הצליחו להשתלט עליו תוך כדי מעשה. האישום בעבירת הדחה בחקירה מתייחס לארוע במהלך הדיונים בבקשות מעצר לצורכי חקירה, שם פנה בבית המשפט המבקש לבנו הקטין וביקש ממנו שימסור עדות שקר במשטרה, כאילו הוא (הבן) הביא את הסכין אל המבקש בסמוך למועד הארוע (ככל הנראה כדי לטעון בהמשך כנגד יסוד ההכנה לשם המתת בתו).

בשלב ראשון של הדיונים בפני, הסכים בא-כוחו הקודם של המבקש להארכת מעצרו, כפי שפורט לעיל. במקביל, התקדמו גם הדיונים בתיק העיקרי. ביום 28/6/06 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום באופן שבו במקום עבירה של נסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, יוחסה למבקש עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. המבקש הודה בעבירה זו וכן בעבירת ההדחה בחקירה והורשע. יצוין לענין זה כי השינוי בכתב האישום היה בדרך של שינוי הוראת החיקוק, ביחד עם שינוי האמירות שעניינן כוונה לגרימת מוות. עצם הארועים של הדקירה במרכז חיפה, נשארו בכתב האישום המתוקן ללא כל שינוי.

כאמור לעיל, הודה המבקש בכתב האישום המתוקן ובית המשפט אף הורה על הגשת תסקיר בעניינו והתיק העיקרי נדחה לטיעון לעונש. בהמשך נדחה מועד הטיעון לעונש. בשלב מאוחר יותר, ביום 16/10/06 ביקש המבקש, במסגרת הדיון בתיק העיקרי, לחזור בו מההודאה. נימוקיו פורטו בהרחבה בפרוטוקול. עוד הודיע המבקש כי הוא מחליף את עורך דינו דאז, בסנגורו הנוכחי, עו"ד בלומנפלד.

בהמשך חזר בו המבקש מההודאה, הסדר הטיעון בוטל והתיק נקבע לשלושה מועדי הוכחות ביום 28/12/06, 8/1/07 ו- 15/1/07. בד בבד הוגשה גם בקשה זו לעיון חוזר.

בטיעוניו בפני לא מעלה הסנגור טענות של ממש כנגד תשתית הראיות, אם כי הבהיר כי יש למבקש טענה בענין הגנת השכרות. לכך אתייחס בהמשך. טענתו העיקרית של הסנגור הינה בדבר פגמים בהליך, אשר לטעמו יש בהם כדי להצדיק את שחרורו של המבקש ממעצר.

הסנגור הנוכחי טוען כי הסנגור הקודם הסכים למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים ואף ערך את הסכם הטיעון, וזאת מבלי שטרח לצלם את חומר הראיות. לטענתו, התביעה היתה מודעת או היתה צריכה לדעת על כך שהסנגור לא צילם את חומר הראיות. מכאן, שהפרקליטות התרשלה ופגעה בזכותו החוקתית של המבקש לייצוג הולם, ומטעם זה יש להורות על שחרורו ממעצר. לחילופין, טוען הוא לענין הגנת השכרות, באופן שלטענתו יש בו כדי להפחית את מסוכנותו של המבקש.

אין חולק כי הזכות לייצוג משפטי בהליך פלילי, לא כל שכן בעבירה מסוג זו שבכתב האישום, היא זכות חוקתית מהמעלה הראשונה. ענין זה נקבע לאחרונה במפורש בפסיקת בית המשפט העליון. ראה:

ע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', תק-על 2006(2), 1093.

פגיעה בזכות לייצוג הולם מהווה פגיעה שיש בה כדי להביא לעיוות דין ופגיעה בזכות להליך הוגן כמשמעו בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי.

אלא שבמקרה זה שבפני לא ניתן לקבוע כי נתקיימו העובדות להן טוען הסנגור.

הסנגור לא צירף כמשיב לבקשתו את בא-כוחו הקודם של המבקש. הכלל המקובל והנדרש הוא כי כאשר סנגור מעלה טענות שעניינן כשל בייצוג, עליו לזמן לדיון גם את הסנגור הקודם. זאת כדי שיוכל להגיב על הטענות הנ"ל והן כדי לאפשר בירור עובדתי של פעולות שבוצעו, או לא בוצעו, ע"י הסניגור שבעניין אופן יצוגו מועלות טענות של כשל ביצוג. הדבר נדרש  בין אם הטענות מועלות כנגד הסניגור או כנגד פגמים אחרים בהליך. 

אמנם בפני טוען הסנגור כי אין לו כל טענה כנגד הסנגור הקודם וטענותיו מופנות נגד הפרקליטות, ואולם אמירה מסוג זה יש בה מן ההיתממות. הרי, אם יקבע ע"י בית המשפט כי הסנגור הקודם ייצג את המבקש לאורך ההליך הפלילי, כמעט עד לשלב של גזירת דינו, בלא שעיין בחומר הראיות, יהיה בכך כדי לקבוע ממצא חמור כנגד עורך דין, וזאת בלא שניתנה לו ההזדמנות להתגונן.

מעבר לאמור לעיל, זימונו של הסנגור היה נחוץ כדי לברר עובדתית האם עיין בחומר הראיות. לענין זה יובהר, כי הפרקליטה שהופיעה בפני הצהירה כי חומר הראיות הועמד לרשות הסנגור, בנוהל הרגיל, כדי שיצולם עבורו. לא היתה לפרקליטה ידיעה האם הסנגור צילם את החומר. בכל מקרה, אין חובה לצילום החומר, אלא חובה לעיון בחומר, ואין כל ראיה בפני כי החומר לא צולם, ולחילופין, כי הסנגור לא עיין בחומר, דבר שניתן היה לעשות אף ללא צילומו במשרדי הפרקליטות. מכאן שנוכחותו של הסניגור הקודם הייתה חיונית כדי להבהיר האם עיין בחומר (בין אם בדרך של ציום או בדרך אחרת). 

מסכים אני לטענת הסנגור, כי אם יודעת התביעה שסנגור לא עיין ולא צילם את חומר הראיות והוא טוען בפני בית המשפט, חובה על הפרקליטות להודיע על כך לבית המשפט, וזאת כדי שבית המשפט יהיה מודע לנעשה מולו ולאפשרות שהזכות לייצוג הוגן נפגעת. ואולם, במקרה זה, לא ניתן לקבוע כי אכן הסנגור הקודם לא עיין בחומר הראיות, ובכל מקרה, לא ניתן לקבוע כי הפרקליטות היתה מודעת לכך.

מכאן, שבנסיבות אלו, לא מצאתי בעילה זו כעילה המצדיקה את שחרורו של המבקש ממעצר מהטעם של פגיעה בזכויותיו החוקתיות.

מכאן אעבור לבחינת הראיות לגופן. כאמור לעיל, התקבלה ההחלטה בענין מעצרו של המבקש בעבר על בסיס הצהרת עורכי הדין, ובית המשפט לא התייחס אז בהחלטתו לחומר הראיות. מכאן, שהיום המקום לעשות כן.

חומר הראיות מבוסס בראש ובראשונה על עדויות שוטרים שהיו באקראי בזירה ועצרו את המבקש, תוך כדי שהוא דוקר את בתו. השוטר רונן אלון הבחין במבקש רודף אחר בחורה צעירה, אשר התברר כי היא בתו, עם סכין שלופה. הצעירה מעדה ונפלה והמבקש הדביק אותה והחל לדקור אותה כאשר היא שוכבת על הארץ. השוטר הסתער עליו ודחף אותו מעל בתו ומנע את המשך הדקירות. כבר בשלב זה אמר המבקש לשוטר אלון, כי זו בתו והוא דוקר אותה על רקע של כבוד המשפחה. תוך כדי הארוע חבר לאלון שוטר נוסף, שסייע במעצרו של המבקש. שני שוטרים נוספים הגיעו למקום במקביל, כאשר שמעו את הצעקות. השוטר אברמוביץ' הספיק להבחין במבקש אוחז בסכין וסייע, כאמור, בהשתלטות על החשוד. השוטר ביאלקה, שהגיע זמן קצר לאחר מכן, הספיק להבחין בצעירה הדקורה ובסכין, זאת כאשר המבקש כבר היה עצור ובמקום גבה עדות ממאבטח של המשביר, אשר תיאר את הארוע.