החלטה בתיק בש 3728/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, עבירת חטיפה, כליאת שווא ושיבוש מהלכי משפט. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני, בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

על פי עובדות כתב האישום היתה המתלוננת נשוא כתב האישום בת פחות מ- 14 שנים במועד ביצוע העבירה. במועד שאינו ידוע, הגיע הנאשם אל המתלוננת כאשר היתה ברחוב, הכניס אותה לרכבו, נעל את הדלתות ובהמשך לקח את המתלוננת לדירתו, הכל בניגוד לרצונה, שם ביצע במתלוננת מעשה מגונה. בשלב מאוחר יותר ולאחר שנודע למשיב כי המתלוננת פנתה למשטרה, הוא הגיע לביתה וניסה ליצור עמה קשר על מנת להניא אותה לחזור בה מתלונתה.

המשיב כופר בכל המיוחס לו ובא-כוחו גם חולק על קיומה של תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעתו של המשיב.

בחנתי את חומר הראיות ואת טיעוני הצדדים וסבור אני כי קיימת תשתית שיש בה כדי לבסס, ולו לשלב זה, את עילת המעצר.

מטבע הדברים אין לארועים מסוג זה עדים רבים, ובסופו של יום יוכרע עניינו של תיק זה, בעיקר על בסיס אמינות עדויות המתלוננת והמשיב. אבהיר כבר כעת כי להבדיל מכתבי אישום בעבירות שאינן עבירות מין, אינני סבור כי האיחור בהגשת התלונה וכבישתה, יש בו כדי לערער, על פניו, את אמינות עדות המתלוננת, ובכל מקרה לא בהליך זה תקבע מהימנותה. מצאתי לנכון לציין זאת מאחר ותופעת כבישת העדות של קורבנות עבירות מין היא תופעה מוכרת, כמעט חלק בלתי נפרד מההויה של קורבן עבירת מין. מכאן, שעצם כבישת העדות אינה ראיה להעדר אמינות, אלא מאפיין לתופעה.

כאמור, המתלוננת מסרה עדות מפורטת בכל הנוגע למעשיו של המשיב ואף ערכה הובלה לביתו של המשיב. בעת עדותה תיארה כי המשיב הסיע אותה ברכב אדום ומסרה תיאור של הרכב מבחוץ ומבפנים, לרבות מנגנון נעילת הדלתות. המשיב הכחיש כל קשר לרכב בעל תיאור דומה. אלא שהתברר כי המשיב נעצר כאשר הוא נוהג ברכב דומה, העונה על התיאור הנ"ל, שהיה בעבר בבעלות בת זוגו ונמכר בסמוך לאחר הגשת התלונה. רק לאחר שהתברר למשיב כי המידע על הרכב הגיע לידי המשטרה, שינה את גירסתו.

הסתרת הקשר שבין המשיב לרכב הנ"ל ומכירתו מיד בסמוך להגשת התלונה, לכאורה מתוך מגמה להרחיקו מהמשיב, מחזקת את התשתית הראייתית ותומכת בעדותה של המתלוננת.

המתלוננת תיארה את דירתו של המשיב תיאור מפורט. אמנם על פי עדותה היא ביקרה גם בעבר באותה דירה, ואולם מדובר בביקור קודם לפני זמן רב. ער אני לתיאור המוטעה, לכאורה, של חדר האמבטיה בבית המשיב, ואולם אין מדובר בסתירות המשמיטות כבר בשלב זה של בחינה לכאורית של ראיות את גירסת המתלוננת.

המתלוננת סיפרה על הארוע נשוא כתב האישום לשלושה ידידים, שאישרו כי אכן סיפרה להם את הארוע וכן לדודתה. קיימות ראיות בתיק על התדרדרות במצבה הנפשי ודבר זה גם הוא מאפיין קורבנות של עבירות מין.

בסיכומו של דבר, סבור אני, וזאת גם בהביאי בחשבון סתירות שאינן מהותיות בגירסת המתלוננת, כי די בכך כדי לבסס, ולו לכאורה, בשלב המעצר, סיכוי סביר להרשעת המשיב במיוחס לו. לשלב דיוני זה שבפני, אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו, בסייגים שפורטו לעיל, שמקומם בבירור לאחר שמיעת מכלול הראיות.

עבירות מין בנסיבות המיוחסות למשיב בכתב האישום, והנתמכות בראיות, מצביעות על מסוכנות, וזאת מעבר לחזקה הקבועה בחוק. בנוסף, המשיב ניסה ליצור קשר עם המתלוננת, הוא מכיר אותה ואת משפחתה ומכאן גם החשש כי אם ישוחרר ינסה להשפיע על עדים ולשבש את הליכי המשפט. מכאן שעילת המעצר בעניינו מוצקה.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."