החלטה בתיק בש 3707/08

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(2) לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום, הוגשה גם בקשה זו שבפני, בה עותרת המאשימה להורות על מעצרה של המבקשת עד לתום ההליכים.

על פי עובדות כתב האישום, בילתה המשיבה יחד עם חברותיה ובהן המתלוננת, בדירתה שברח' עין גדי 5 בקרית מוצקין. החבורה שתתה אלכוהול. בשלב מסוים התפתח ויכוח בין בנות החבורה, בהמשך המתלוננת עזבה את הדירה ואז נטלה המשיבה סכין מטבח, יצאה לרחוב ושם דקרה את המתלוננת שתי דקירות, האחת בצווארה והשניה בגבה. המתלוננת שנפגעה פגיעה חמורה נותחה בבית חולים.

אין מחלוקת על קיומן של ראיות המבססות סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום. אין גם מחלוקת כי העבירה והראיות התומכות בה מקימים עילת מעצר. יצוין רק כי מעיון בתיק החקירה וכן מכתב האישום, עולה שלוש הנשים שתו אלכוהול קודם לארוע. לא נערכה למתלוננת בדיקת שכרות. התביעה אמנם יצאה מתוך נקודת הנחה שהאלכוהול השפיע על התנהגות והוביל את התביעה להגשת כתב אישום בעבירה שאינה כוללת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת. עם זאת, ראוי לציין כי שכרות בארוע מסוג זה יכולה גם להיות שיקול הן לעצם ההרשעה, ובוודאי שלענישה ואף לצורך ההליך שבפני, במובן זה שאם אכן תוכח השכרות, יהיה בכך כדי להשפיע על שאלת מסוכנות, וזאת בשעה בה נמצאת המשיבה בפיקוח, כאשר היא אינה שיכורה. אוסיף עוד, כי שכרות ברמה מסוימת יכולה להוביל גם לאובדן שליטה ומודעות של ממש למעשים. כמובן, שבכל אלו אין צורך להכריע כעת. מידת השכרות והשפעתה, תבורר במסגרת ההליך העיקרי. כידוע, בית משפט במסגרת הליך זה אינו עוסק בקביעת ממצאים, אלא בוחן את הפוטנציאל הגלום בהם ואין עליו את החובה להכריע בסוגיית האשמה. ראה:

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.2.08);

בש"פ 11086/07 אשרף בדראן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 10.1.08);

וכמו כן את בש"פ 10426/07 אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.08).

כאמור, אין חולק על קיומן של ראיות גם לחבלות עצמן שהן בגדר של חבלה חמורה.

בשים לב לראיות ולעבירה, קמה גם עילת מעצר שהיא עילת המסוכנות. מסוכנות בעבירות של חבלת גוף, ובמיוחד בעבירות בהן נעשה שימוש בסכין, נבחנת לא על פי תוצאות המעשה אלא לפי הפוטנציאל של הסיכון. דקירה באזור הצוואר, כפי שנדקרה המתלוננת, היתה עלולה לגרום גם לתוצאות קטלניות. העובדה שהארוע הסתיים "רק" בחבלת גוף, היא פרי המזל. כאשר בוחנים מסוכנות בארוע מסוג זה, יש לייחס למבצע הדקירה את המסוכנות המירבית האפשרית, דהיינו נכונות לגרום למוות. העובדה שהדקירה הסתיימה בתוצאה פחות חמורה, אינה מפחיתה את המסוכנות.

על אלו יש להוסיף כי קיימת גם עילת מעצר שעניינה השפעה על עדי תביעה. עדות התביעה, המתלוננת ואחרת, הן שכנות וידידות של המשיבה ומכאן שהשחרור ממעצר עלול ליצור את האפשרות להשפיע על העדות.

עם זאת, ועל אף קיומן של ראיות, סבור אני כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הכלל הוא, כי בכל מקרה ובכל עבירה יש לבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר, וזאת בהתאם למצוות המחוקק. לשם כך, על בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה וכן את נתוניו האישיים של מבצע העבירה. נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".