החלטה בתיק בש 3524/05

בקשה למעצר עד תום ההליכים.

כתב האישום והבקשה

1.        המשיב מואשם בעבירה של עלבון דת, לפי סעיף 170 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן - " חוק העונשין"). בת זוגו של המשיב מואשמת בסיוע לביצוע העבירה.

2.        כתב האישום מפרט כי המשיב החליט להשליך ראש חזיר לשטח מסגד חסן בק ביפו (להלן - " המסגד") ולשם כך קנו ביום 18.8.05 הוא ובת זוגו ראש חזיר, עטפו אותו בכאפיות, הניחו בפיו המחרוזת (פריטים שרכש המשיב קודם לכן)  כתבו עליו "הנביא מוחמד" ועטפו אותו בשקית ניילון ונסעו  להשליכו במסגד. אור ליום 19.8.05 הגיעו בני הזוג במונית למסגד, המשיב ירד והשליך לחצר המסגד את ראש החזיר ובסיום נסעו בני הזוג מהמקום. בהמשך דיווחו המשיב ובת זוגו (בנפרד) טלפונית למשרדי "ערוץ 10" בטלוויזיה על מעשי המשיב.

3.        כתב האישום מפרט אף כי ביום 25.8.05 רכש אדם אחר לבקשת המשיב ובת זוגו ולמטרה זהה ראש חזיר נוסף, אך לא נעשה בו שימוש הואיל והשניים נעצרו באותו ערב.

4.        לבסוף מפרט כתב האישום כי במהלך השבוע שקדם למעשים לעיל, התקשר המשיב למסעדות ידועות ביפו ולבית הדין השרעי והודיע על כוונתו לבצע את שביצע בסופו של דבר: באחת השיחות עם עובד מסעדה קילל את הערבים ואיים שימלא את המסגד בחזירים ויפוצץ אותו; בשיחות נוספות דיבר המשיב על ההתנתקות והיציאה מרצועת עזה ואמר "הוציאו אותנו מעזה ואנחנו נוציא אתכם מיפו"; למזכיר בית הדין השרעי אמר המשיב ללכת למסגד ולראות "תמונה שאלוהים נותן חזיר לנביא מוחמד".

5.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה הבקשה שלפני ועילתה - מסוכנות על פי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - " חוק המעצרים"). לשיטת המבקשת מעשי המשיב מסכנים למעשה את הסדר הציבורי ועלולים לגרום בהישנותם להתלקחות ולמהומות אלימות במגזר הערבי עקב הפגיעה בקודשיו ובערכיו, בפרט על רקע מאורעות השעה ופיגועים שביצעו יהודים כלפי ערביי ישראל בחודש האחרון. המבקשת טוענת כי המשיב פעל ממניעים אידיאולוגיים ומשנאת ערבים ואלמלא נעצר, היה חוזר על מעשיו. בנסיבות אלה קיים חשש ממשי כי המשיב יחזור על מעשיו אם ישוחרר וכל חלופה או תנאי שחרור לא יסכנו להפיג את מסוכנותו.

6.        המשיב חולק על קיומה של עילת מעצר ולשיטתו, לא התקיימה בו ובמעשיו מסוכנות, אין למעשיו כשלעצמם השלכה על נפיצות והתלקחות אלימה פוטנציאלית בקרב הציבור הערבי, לחילופין וככל שהתקיימה מסוכנות, התאיינה היא הן בנסיבותיו האישיות לרבות עברו הנקי,  שיתוף פעולה שלו בחקירה והבעת חרטה על מעשיו בחקירה ובבית המשפט והן בנסיבות הכלליות המוציאות את ה"עוקץ" והחשש להישנות עבירות לאור השלמת תוכנית ההתנתקות והיציאה מרצועת עזה. המשיב מבקש לשחררו בערבויות וללא מגבלות חירות ולהפעיל אמת מידה שווה לזו שהופעלה כלפי בת זוגו.

דיון

עילת מעצר

7.        סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים קובע:

(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

(1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:

.......

(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;.....

     8.    המבקשת מבססת את עילת המעצר על אפשרות סיכון בטחון הציבור. אין ספק כי העבירה של עלבון לדת הגם שהינה עבירת עוון בלבד, הינה עבירה חמורה אף אם אינה פוגעת כשלעצמה בביטחונם של אדם או המדינה. העבירה מגלמת נורמה בעלת חשיבות הבאה להגן על רגשות וקודשי מאמינים בפרט במדינה שאזרחיה משתייכים לעדות שונות ומחזיקים באמונות דתיות רבות ושונות. כיבוד וכבוד לעדות ולדתות השונות הוא בבסיס המרקם החברתי והאיזון העדין והרגיש במדינת ישראל. כבר במגילת העצמאות הוצהר כי מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה וכן תבטיח (בין השאר) חופש דת ותשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות. הצהרה זו עומדת בעינה אף היום וביתר שאת ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת. סעיף 170 לחוק העונשין כמו גם סעיף 2 לחוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז - 1967 בעבר, בא לתת תוכן, "שיניים" פליליות וחישוק להצהרה ולערכים אלו. לא צריך להיות ספק כי במעשיו לכאורה פגע המשיב ואף התכוון לפגוע ברגשותיו העמוקים ביותר ובקודשיו של הציבור המוסלמי בארץ ובעולם זאת על ידי השלכת ראש החיה הטמאה ביותר באיסלם למקום קדוש - המסגד (ראו ב"ש י- ם) 1301/97, תק - מח 97 (2) 745 וחוות דעת מומחה השב"כ בתיק החקירה, להלן - "חוות דעת שב"כ"). לא יכול גם להיות ספק כי הישנות המעשים - תגביר את הפגיעה האמורה.

   9.      יחד עם זאת, ספק בעיני אם העבירה של עלבון דת כשלעצמה מקימה עילת מעצר לפי חוק המעצרים בנוסחו וכפרשנותו היום, והאם מסכנת היא את ביטחון הציבור שהרי אינה פוגעת בגרעין הקשה של ביטחון אישי וציבורי עליו בא החוק להגן באמצעות מעצר טרם בירור האשמה. המבקשת אף אינה טוענת זאת (להבדיל מהנטען בב"ש 1301/97 הנ"ל).

  10.      טענת המבקשת מבוססת על צפי אפשרי של התלקחות אלימה שתסכן את הציבור בכללו, בין השאר על ידי מעשים פליליים אלימים של אחרים וכתוצאה ממעשי הסתה של אחרים שהם עצמם תוצאה אפשרית של העבירה. טענה זו אינה עומדת לבדה אלא על רקע אירועי התקופה המעוררים מתיחות ומרבים אותה, בפרט על רקע פיגועי יהודים בחודש האחרון נגד הציבור הערבי במדינה (בשפרעם ובשילה). טענה זו יש גם להבין על רקע המניעים האידיאולוגיים (שאינם מניעים עברייניים - קלאסיים) של המשתתפים או העשויים להשתתף ב"שיח האלים" משני צידי המתרס (ראו חוות דעת מומחה השב"כ, בעמ'6). סבורני כי תפיסת המסוכנות לגבי עבריינות אידיאולוגית (להלן - "מסוכנות אידיאולוגית") כמו גם תוצאותיה והשפעותיה על קהל מושפע אידיאולוגית מיוחדת ושונה מהתפיסה לגבי עבריינות קלאסית וכוללת בנסיבות מסוימות גם מסוכנות עקיפה, מסוכנות מתסיסה וכזו שאינה מסכנת במישרין את הפרט או הציבור (להלן - "מסוכנות עקיפה").

  11.      התפיסה המיוחדת של מסוכנות אידיאולוגית מצאה ביטויה בפסיקה האחרונה אשר הכבידה ידה במעצרים טרם הרשעה  על מי שפעלו ממניעים אידיאולוגיים, לרבות חשודים קטינים, בעלי עבר נקי, כאלו שלא ניתן היה לייחס להם חלק קונקרטי בהתפרעות עוד (ראו בש"פ 5426/05, בש"פ 6844/05,  ועוד). אשר לכוחן של פרובוקציות ופגיעה ברגשות דת כגון השלכת ראש חזיר על קבר מוסלמי והצתת משרד כמקימות מסוכנות עקיפה כבר נפסק בעבר: "משמעותו של הסיכון לביטחון הציבור, הכרוך בעשיית מעשים מן הסוג העומד בבסיסה של כל אחת משלוש הפרשיות האמורות - אינו צריך הצגה: המדובר בתוצאות ההרסניות, המלוות בדרך הטבע מעשים מאותו סוג; ובמיוחד אמורים הדברים בצירוף חזיר-קוראן-הר הבית-ורמאדן. " (בש"פ 695/98, פדאו"ר, לא פורסם, 98 (1) 358).  

12.          ואולם, בדרך זו של הרחבת המסוכנות האידיאולוגית  יש לצעוד בזהירות שמא נימצא רומסים זכויות אדם ונאשם באופן לא מידתי, בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובניגוד לחוק המעצרים ולעקרונות היסוד של השיטה המשפטית. נקודת האיזון צריכה ל"הישען" על מידת ההיתכנות של המסוכנות העקיפה על תוצאותיה ההרסניות לרבות הפרת הסדר הציבורי וביטחון הציבור בעתיד. ככל שמידה זו קרובה יותר, כך תבוסס המסוכנות העקיפה יותר. אינני רואה להגדיר המבחן הקובע במסגרת החלטה זו ואינני נדרשת לכך לאור האמור להלן. אציין אך זאת כי בפסיקת בית המשפט העליון  שהובאה לעיל בעניין מתנגדי ההתנתקות ונאשמים בעבירות עלבון דת נילוו אלמנטים נוספים למסוכנות העקיפה כגון סיכון ממשי וקרוב של שלום הציבור (הבערת צמיגים, יידוי אבנים וחפצים לנתיבי תחבורה, ניתוק צנרת חשמל, תקיפת שוטרים, הצתת משרדים ועוד) וכגון הפרת צווים שיפוטיים.

13.          ומן הכלל אל הפרט - מחוות דעת השב"כ ניתן ללמוד כי על אף המאורעות הקשים למגזר הערבי בחודש האחרון, הגיבו על מעשה המשיב במחאה שקטה ובאיפוק. השב"כ מעריך כי הישנות חלילה של מעשים כגון מעשי המשיב עלולה להרחיב את היקף המחאה ואף לעורר תגובות אלימות (עמ' 6 - 7 לחוות הדעת). בכך יש כדי לבסס תשתית מסוימת למסוכנות עקיפה לעתיד אם כי תשתית כזו אינה לטעמי, זאת יאמר כבר עתה, תשתית מספקת לשלילת חירות מאסיבית.

14.          לא נעלם מעיני כי המשיב התעתד לכאורה להשליך ראש חזיר נוסף למסגד ומעצרו מנע זאת. עוד לא נעלם מעיני כי המשיב התעתד טרם מעצרו להמשיך במעשיו וזאת גם לאחר שהבין כי ההתנתקות תצא לפועל  על אף תוכניותיו, על אפו ועל חמתו. יחד עם זאת, המשיב נמנה עם דלת העם וחי בשולי החברה, מניעיו על פי הודעתו סוציאליים "אני רציתי שהיחס של המדינה ישתנה לאזרחים " (עמ' 4 למטה) אינו משתייך לארגון אידיאולוגי כלשהו, שיתף פעולה עם חוקריו לאחר מעצרו ולמעלה מזה, המשיב הביע חרטה והתנצל בפני הציבור הערבי על מעשהו הן בחקירתו והן בכתב, בבית המשפט. בכך סטה המשיב מדפוסי התנהגות המאפיינים עבריינים אידיאולוגיים הדבקים בתורתם וחיים את שנאתם ליריביהם האידיאולוגיים אף לאחר מעצרם (ראו המקרים שנסקרו בפסיקה לעיל).  על אף מסכת חייו הקשה של המשיב, זהו לו מעצרו הראשון ומהתרשמות בלתי אמצעית מהמשיב באולם בית המשפט עולה כי חווית המעצר הותירה את רישומה הקשה על המשיב. בבואי להעריך את הסיכון להישנות העבירה מצד המשיב אם ישוחרר, אוכל לקבוע  כי סיכוי זה נמוך וככל שהוא קיים, אין הוא מצדיק  שלילת חירות מאסיבית. שלילת חירות כזו לא תשרת מטרות מניעתיות אלא עונשיות בלבד ואין מקומה בהליך הנוכחי.

תנאי שחרור

15.          בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי לשחרר את המשיב בתנאים הבאים:

(א)                ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 10,000 ש"ח כל אחת.

(ב)                הפקדת 2,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

(ג)                  נאסר על המשיב להתקרב מרחק הנמוך מ - 1000 מטרים  למוסדות דת וציבור ערביים ומוסלמים וכן ליצור קשר ישיר או עקיף עימם.