החלטה בתיק בש 3508/05

ענייננו בבקשה להארכת תוקפם של תנאי השחרור בערובה נשוא תיק מעצרים מס' 019986/04, למשך 90 יום נוספים, מכח סעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). יריעת המחלוקת צומצמה בידי הצדדים, ונותרנו דנים אך בתנאי השחרור המתייחס לצו הכללי המעכב את יציאתם של המשיבים מן הארץ. אין המשיבים מתנגדים לבקשה, ככל שהיא מתייחסת להארכת תוקף שאר הערבויות ותנאי השחרור.

השתלשלות ההליכים

ביום 6.12.04 הורה כב' השופט לנדמן על שחרור המשיבים, בתנאים שהוסכמו בין הצדדים, ובהם צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך 180 יום, לאחר שנחקרו בחשד להצגת מסמכי יבוא כוזבים מסין, כך שהסכומים אשר ננקבו במסמכי היבוא היו נמוכים משמעותית מעלות הפריטים בפועל, וכאשר, לטענת המבקשת, את יתרת סכומי הפריטים שילמו המשיבים ליצרן בסין במזומן, את ששהו בחו"ל.

ביום 20.12.04 דחה בית המשפט את בקשת המשיב 2 לצאת את הארץ לסין באופן חד פעמי.

ביום 7.2.05 נדחתה בקשה נוספת של שני המשיבים לצאת את הארץ לאירופה. עררים על ההחלטה נדחו ביום 7.3.05 ע"י בית המשפט המחוזי וביום 27.3.05 ע"י בית המשפט העליון.

ביום 9.6.05 הורה כב' השופט לנדמן על הארכת כל תנאי השחרור, למעט עיכוב היציאה, למשך 180 יום, ועל הארכת עיכוב היציאה מן הארץ למשך 90 יום נוספים.

הבקשה אשר בפני

המבקשת עתרה להארכת תוקף תנאי השחרור בערובה לתקופה נוספת בת 90 ימים, וזאת בשל התארכותה ומורכבותה של החקירה המסועפת. לדידה, עיכוב יציאת המשיבים מן הארץ עדיין הכרחי בשלב החקירה הנוכחי, בשל רגישות החקירה. חששה המרכזי של המבקשת הינו שיבוש הליכי החקירה, אשר טרם הסתיימה. לעניין זה, הוגש לבית המשפט דו"ח סודי (בימ"ש/1) המפרט את התקדמות החקירה. לגרסת בא כוח המבקשת, סעיף 3א-ג מפרט את התנהלות המשיבים, שהינה חריגה ובעייתית, ולאורה קם הצורך בעיכוב יציאה לתקופה שהינה ארוכה באופן יוצא דופן, ביחס לפרשיות דומות.

טען בא כוח המשיבים כי מאז השבוע הראשון בו התחילה החקירה הגלויה, לא נחקרו שוב המשיבים, כלומר, למרות שחלפו כשבעה חודשים מאז הפעם האחרונה בה נחקרו, לא מצאו החוקרים לנכון לחקרם בשנית ולהציג בפניהם חומר ראייתי. עוד גרס כי לאור כך שלא הוטלו כל הגבלות נוספות על מרשיו, היה ביכולתם לתקשר באמצעים שונים ומגוונים, כגון פקסים, עם כל אדם בכל העולם, ולשבש בכך את הליכי החקירה, לו רק חפצו בכך.

טענה נוספת מפיו עלתה לעניין סעיף 6א לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע כי לכל אדם זכות חוקתית לצאת מן הארץ ללא כל הגבלה. אמנם, נקבע כי אם ישנה הסתברות סבירה לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב, ניתן להורות על עיכוב יציאה מן הארץ, אולם, לדידו, אין ביכולתו של בית המשפט להסתפק ברף של יסוד סביר לשיבוש הליכי חקירה בכדי לאסור את יציאת החשודים מן הארץ. הגבלת זכות שכזו, ראוי שתהא סבירה ומידתית, ועצם קיומה של חקירה אינו מצדיק עיכוב יציאה מן הארץ לתקופה בלתי מוגבלת.

דיון

כמובא בהחלטת כב' השופט לנדמן בענייננו, מיום 9.6.05, לעניין העילות לעיכוב יציאה מן הארץ, הפסיקה מרחיבה את האמור בסעיף 48(ב) לחוק המעצרים וקובעת הלכה לפיה איסור היציאה מן הארץ יכול לשמש כתנאי שחרור להבטיח כל אחת ממטרות המעצר, לרבות חשש משיבוש הליכים, כאשר קיימת עילת מעצר בבסיסם של דברים.

סעיף 58(א) לחוק המעצרים קובע:

58. (א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

לומר, המחוקק סבר כי די בתקופה של 180 יום בכדי להשלים חקירה ולהגיש כתב אישום, אם יעלה צורך לכך ממצאי החקירה, ולפיכך נקבע בסעיף 58(א) רישא לחוק כי הערובה ותנאי השחרור יפקעו כעבור 180 יום. עם זאת, משלא נסתיימה החקירה בזמן זה, לאור מורכבותה, ניתן להאריך את תוקף הערבויות ותנאי השחרור בפרק זמן שאינו על 180 יום, כאמור בסעיף 58(א) סיפא.

ברי כי ככל שהזמן חולף ויש צורך בהארכת התקופה, יש לשוב ולבחון את נחיצות תנאי השחרור, תוך איזון עם מידת הפגיעה בחשודים ותוך מתן משקל להימשכות ההגבלות.

בבש"פ 5851/00 רבינוביץ נ' מ"י, פ"ד נד(3) 666, נקבע כי המבחן בשאלת איזון האינטרסים בין תכלית ההגבלה ובין זכות החשודים לצאת מן הארץ הינו מבחן האפשרות הסבירה לסיכול מטרת תנאי ההגבלה אם יוקלו התנאים. כנזכר בפסק לעיל, גם כאשר קיימת אפשרות סבירה כי החשוד יימלט מן הדין, ההגבלה המוטלת צריכה להיות מידתית ופרופורציולנית ביחס לסוג החקירה ולאינטרס הציבורי בה.

לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובדו"ח הסודי שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן מדובר בחקירה מורכבת ומסועפת, אשר אינה שוקטת על שמריה. העוסקים במלאכת החקירה ממשיכים ומגייסים משאבים רבים ככל שייתכנו בכדי להגיע אל שורש האמת בפרשה, מבצעים בדיקות, גובים עדויות, ולבטח שאינם יושבים בחיבוק ידיים. לאור זאת, אין מנוס מן המסקנה כי יש להותיר את תנאי השחרור על כנם, לאור מורכבותה של החקירה, אשר טרם הגיעה לכלל סיום. אציין כי לאור חומרת העבירות וסדרי הגודל של המעשים והסכומים הכספיים המעורבים, ההגבלה המבוקשת, אשר תושת בעניינם, הינה מידתית ופרופורציונלית ביחס לסוג החקירה ואינטרס הציבור בה.

לאור כל האמור לעיל, רואה אני לנכון להיעתר לבקשת המבקשת ולהאריך את תוקף תנאי השחרור, לרבות עיכוב היציאה מן הארץ, ב- 90 יום נוספים.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ה (21 בספטמבר 2005) בלשכתי