החלטה בתיק בש 3476/07

1.         בפני ערר על החלטת ביהמ"ש קמא (סגנית הנשיא - השופטת רחל חוזה) בה הורתה על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים מגבילים כדלקמן:

א.         מעצר בית מלא בביתו בפיקוח אשתו ואחיו.

ב.         הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח.

ג.          ערבות עצמית וערבות צד ג' של כל אחד מהמפקחים.

ד.         פסילה מלהחזיק ולקבל רשיון נהיגה.

2.         הערר נסב בעיקרו על מעצר הבית שהוטל על המבקש, ומאידך ניתנה הסכמה להשארת יתר התנאים, לרבות פסילת רשיון הנהיגה בעינם.

3.         לטעמו של ב"כ העורר, לא היה מקום להתנות את השחרור בתנאים מכבידים בהתחשב בעבירות המיוחסות למבקש ובטיב הראיות שנטען לקיומם.

4.         כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף, נהיגה בקלות ראש, אי מילוי הוראות שוטר והתנהגות שגרמה נזק.

            בד בבד הוגשה בקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים.

5.         במעמד הדיון בבקשת המעצר, טען ב"כ העורר כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות הנטענות.

            תקיפתו נסבה על שני מישורים.

            האחד - בשאלת הנהיגה בפסילה והשני - בשאלת מסכת ההתנהלות שקדמה למעצרו, במהלכה, כנטען, לא ציית להוראות שוטר לעצור, נהג בצורה פרועה ומסכנת את עוברי הדרך בנסיונו להמלט מהשוטרים, ופגיעה ברכב משטרתי נהוג בידי השוטר אמסלם.

6.         לענין הנהיגה בפסילה, כפר ב"כ העורר בכך שביום הארוע הוא היה פסול לנהיגה, ומכל מקום, לא ידע כי הוא מצוי בעיצומה של תקופת פסילה.

            להבהרת הטענה יש להדרש לסקירה היסטורית.

            בב-1997 נדון העורר, בבית המשפט השלום, לעונשי מאסר ופסילה. ערעור המדינה על קולת העונש התקבל והוטלו עליו בביהמ"ש המחוזי (ע"פ 277/97) 42 חודשי מאסר בפועל וחמש שנות פסילה, שמניין ריצויים יחל מיום שחרורו ממאסר.

            העורר שוחרר ממאסר ביום 24.3.99.

            כמסתבר, ביום 19.1.00 קיבל העורר ממשרד הרישוי רשיון נהיגה.

7.         המשיבה טוענת כי קבלת הרשיון ביום 19.1.00, אי הפקדתו לאחר קבלתו, ונהיגה  מתוקפו, הפסיקה את מרוץ הפסילה שהחל כאמור ביום 24.3.99, ולפיכך נמצא שהמשיב ריצה אך מספר חודשים ממכסת הפסילה כולה, ומשלא הופקד הרשיון כנדרש בהמשך, ממילא לא חודש מרוץ הפסילה. 

            עמדה זו נתקבלה על דעתו של בימ"ש קמא שדן בענין המעצר.