החלטה בתיק בש 3360/07

1.         בפניי בקשה להארכת מועד, להגשת ערעור על גמר הדין אשר ניתן ע"י בית המשפט השלום לנוער בצפת (כב' השופט יובל שדמי) מיום 19.06.07, לפיו החליט ביהמ"ש קמא לנקוט כלפי המבקש בדרכי טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 והטיל עליו כמפורט להלן:

א.         העמדת המבקש למבחן לתקופה של 12 חודשים;

ב.         חתימה על התחייבות בסך 2,000 ש"ח, להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות נגד רכוש ועבירות אלימות;

ג.          פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד הגיעו לגיל 18;

ד.         פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהגיה לתקופה של 18 חודשים למשך שנתיים;

2.         ביום 05.12.07, הגיש המבקש (הקטין) באמצעות הוריו, בקשה זו להארכת המועד להגשת ערעור כנגד גמר הדין. בקשתו זו הוגשה באיחור של כחודשיים וחצי מהיום האחרון להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש קמא שהנו 19.09.07. אין חולק כי ביהמ"ש קמא נתן את גמר דינו ביום 19/06/07 בנוכחות המבקש ובנוכחות אימו ובהיותו מיוצג ע"י הסניגוריה הציבורית, וזאת לאחר שהודה בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

3.         אימו של המבקש טענה, כי בעלה עובד איש החזקה במוסד דתי ולא יכל לקחת חופש בכדי להגיש את הערעור בזמן. עוד טענה כי היא עצמה גם לא יכלה להגיש את הערעור מפני שעברה 2 ניתוחים וישבה זמן ממושך בבית. לכן ומשום שלא היה אף אחד שידאג לילד, הוגש הערעור באיחור.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הערעור הוגש עצמאית על ידי הוריו של המבקש באיחור של חצי שנה, ולאחר שהסניגוריה הציבורית אשר ייצגה את המבקש בביהמ"ש קמא סרבה להצטרף להגשת הערעור. עוד ציינה המשיבה כי מעיון בתוכן הערעור, אין על פניו סיכוי לערעור.

4.         לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובמכלול החומר בפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מן הנימוקים הבאים:

א.          הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסע' 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן : "חוק סדר הדין הפלילי"). להבדיל מהדיון בהליכים אזרחיים, שיקול הדעת של ביהמ"ש אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא. השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, בין השאר, התקופה אשר חלפה מאז שחלף המועד הקובע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר, יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד - השאלה האם המערער היה מיוצג בידי עו"ד שהשלכתו יכולה להיות אי ידיעת המועד הקבוע בדין להגשת ערעור או אי יכולת להגיש את הערעור במועד. (ר' ב"ש 230/86, ע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מ"י. פ"ד מ(2), 353; בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נגד מדינת ישראל. תק-על 97(2), 526), כמו כן, יש ליתן משקל ראוי, ואף משקל של ממש, לסיכויי ההליך שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד, אפילו יש טעם מספיק לאיחור כשלעצמו.

(ר' ע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל. תק-על 2005(2), 2585 ; בש"פ 5988/06 עזריאל וטליה נגר נ' מדינת ישראל. תק-על 2006(3), 1569).

בענייננו, המבקש אשר היה מיוצג ע"י הסניגוריה הציבורית, הודה בביצוע העבירה של חבלה במזיד ברכב, והיה נוכח יחד עם אמו, בעת מתן גזר הדין, לכן היתה שמורה לו הזכות להגיש ערעור על פסק הדין בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. המבקש איחר תקופה של מעל חודשיים בהגשת הערעור.

סופיות הדיון הוא כלל חשוב במשפטנו וצריך להצביע על נסיבה מוצדקת לחרוג מהכלל הזה. העובדה כי הוריו של המבקש לא היה ביכולתם להגיש את הערעור בזמן בגלל שהאב היה עסוק כל הזמן בעבודתו והאם עברה שני ניתוחים ושכבה זמן ממושך בבית, אינה יכולה להוות נימוק למתן אורכה להגשת הערעור. פתיחת שערי בית המשפט מן הטעם המבוקש, עלולה לגרום להצפת בית המשפט בעניינים חוזרים ונשנים, אשר יבואו בעקבות  גל של חרטה של הנאשמים.

יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בבש"פ 3480/06 עזריאל נגר ואח' נ' מדינת ישראל . תק-על 2006(2), 4441 ,עמ' 4442:

"כנגד שיקולים אלו של הארכת המועד, ניצבים שיקולים נוספים ובהם סופיות ההליך בכלל וההליך הפלילי בפרט; האינטרס של הצד שכנגד בסיום ההליכים וההסתמכות על היות פסקי הדין חלוטים וכן האינטרס הציבורי בהקצאת זמן שיפוטי הוגן לכלל המדיינים ובשמיעת הליכים תוך זמן סביר בלא צורך להיזקק לקשיים דיוניים וראייתיים שמקורם בחלוף זמן ניכר. מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה".

המבקש איחר בהגשת הערעור ועתה הוא נזקק לרשות בית המשפט להארכת המועד להגשת הערעור, רשות שגם היא אינה ניתנת בשגרה.

מתן אורכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 9864/ 07-א' משה גבאי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 20.12.2007).

ב.          גם לגופו של עניין לא הוכיח המבקש סיכויים להצליח בערעור. הערעור מופנה לעניין הפסילה בפועל בלבד. המבקש טען כי הפסילה למשך שנתיים אינה מידתית ואינה סבירה. ציין כי הדיון בתיק הסתיים לאחר שהמבקש הודה במעשה, הביע חרטה ופיצה את המתלונן בסכום של 3000 ש"ח ללא קשר למשפט. הטענה העיקרית של המבקש הינה כי שגה ביהמ"ש קמא שהחמיר בעונש הפסילה שכן המעשה נעשה מתוך כעס ולא מתוך כוונת זדון והנסיבות היו שנהג האוטובוס לא עצר למבקש ואיפשר לו לרדת. לכן גם אם היה מקום לדון בטענותיו של המבקש כנגד הפסילה בפועל, הרי בנסיבות העניין יש לדחות בקשה זו נוכח סיכויי הערעור הקלושים, המדובר במעשים חמורים ועל אף העובדה כי זו אינה הפעם הראשונה בה מעורב המבקש הפלילים וכי על פי תסקיר המבחן המבקש לא קיבל אחריות, בית משפט קמא הלך לקראתו ונקט בדרך טיפולית.

5.         לאור כל האמור לעיל, ונוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה, הודיית המבקש בפני ביהמ"ש קמא בעובדות כתב האישום, העדר כל נסיבה מוצדקת לחרוג מהכלל של סופיות הדיון והעדר כל סיכוי של ממש להצליח בערעור, התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.