החלטה בתיק בש 3300/05

 [בבקשת מעצר עד תום ההליכים]

            כתב האישום שהוגש נגד המשיב מכיל שלושה אישומים המסודרים על פי סדר התרחשותם. להלן עובדותיו העיקריות של כתב האישום. האירוע הראשון אירע, על פי הנטען, בראשית שנת 2001. המשיב, שהוא בעל עסק של שירותי בר נייד באירועים ובן למשפחה המפעילה את אולמי "חוף התכלת" בטבריה, עצר בשעה 22:00 ב"טרמפיאדה" שביציאה הצפונית בטבריה את מכוניתו והזמין אליה את המתלוננת, ט.ה., שהיתה אז כבת 15 שנה ואשר ביקשה להגיע לצומת מואר, לא הרחק משם. המשיב הסכים, אך אמר לה כי עליו לעצור תחילה בחוף התכלת לשם עשיית כמה סידורים. הם נכנסו לחוף התכלת, שם הציע לה המשיב שתייה והחמיא ליופיה. הוא ביקש ממנה שתחבק אותו והמתלוננת, שחששה מהמשיב, נענתה לדרישה. אח"כ החל לחבקה ולנשקה בכל חלקי גופה והיא ניסתה להדוף אותו מעליה כשהיא מבקשת ממנו לחדול ממעשיו. מרוב חשש ממנו שפכה המתלוננת על המשיב את המשקה שהיה בפחית שאחזה בידה. אז החליט המשיב לצאת מהמקום, ביקש מהמתלוננת לצאת ולפתוח את השער ומשעשתה זאת, הסתלק מן המקום והותיר אותה מאחור לבדה בשער החוף. בגין אירוע זה מיוחסת למשיב עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 [ג] לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

            האירוע השני התרחש בחודש אוקטובר 2004.  המתלוננת בפרשה זו, ע.ע. שמה, ילידת 1987, עבדה באופן מזדמן בעסק של הבר הנייד השייך למשיב. לילה אחד, בחודש אוקטובר, לאחר סיום העבודה באירוע באולמי מצפור, הציע המשיב ל-ע.ע. להסיעה לביתה לאחר שיפרוק את הציוד באולמי חוף התכלת והיא הסכימה. הם הגיעו לחוף, שם הציע המשיב שיאכלו דבר מה. לאחר מכן התיישבו השניים על המזח והמשיב החל לנשק את ע.ע. על פיה ללא הסכמתה. היא הדפה אותה ממנה אך הוא אחז בה בכוח, השכיב אותה על גבה, הסיט את חצאיתה ותחתוניה ואנס אותה בכוח ובניגוד לרצונה. בגין מעשה זה מייחסת לו המבקשת עבירה של אינוס לפי סעיף 341 [א] [1] לחוק העונשין.

            האירוע השלישי אירע בין החודשים ספטמבר לדצמבר 2004. בפרשה זו העבירה בוצעה על פי הנטען כלפי ס.ל., ילידת 1987, שגם היא עבדה באופן מזדמן בבר הנייד השייך למשיב. במהלך העבודה התיישבה ס.ל. לנוח. המשיב ניגש אליה, חיבק אותה בין רגליו ולאחר מכן החל לעסות את רגלה והיא קמה ממקומה והלכה לשבת במקום אחר. בגין מעשה זה זה מייחסים לו עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 [ד] [1] לחוק העונשין.

            עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. המחלוקת בין הצדדים נטושה בראש ובראשונה בשאלה האם יש תשתית ראיות ראויה להוכחת האישומים הללו,  אך גם בשאלת עילת המעצר בחלופת המעצר.

            תחילתה של חקירת המשטרה היתה דווקא בתלונה שהמשיב עצמו הגיש ביום 4.12.05 כנגד אדם בשם ניסים ברוך. מהות התלונה היא סחיטה באיומים. המשיב התלונן כי הרקע לסחיטה הוא טענתו של ברוך כי המשיב שכב עם ע.ע. [חברתו הנוכחית של ברוך] בעת שעבדה אצלו ועל כן דורש ממנו ברוך "קנס" בסכום של 50,000 ש"ח. ברוך פנה בעניין זה למשיב כמה פעמים, עד שלבסוף, ביום הגשת התלונה 4.12.05, הוא המתין לו ליד ביתו ואז לטענת המשיב שלף סכין מתקפלת ואיים עליו ברצח אם לא ישלם את ה"קנס" בסכום של 50,000 ש"ח.

המשטרה החלה בחקירת התלונה. בין השאר הוקלטה שיחת טלפון שקיים המשיב עם נסים ברוך, לבקשת החוקרים, וגם נערך עימות ביניהם. בעקבות פעולות אלה השתנה כיוון החקירה והמשטרה החלה לבדוק מהו הרקע לסחיטה והאם אין מדובר באינוס שעשה המשיב ב- ע.ע. חברתו של ברוך. בעקבות זה, נגבו הודעות מ-ע.ע ומחברתה, מהמשיב ומאנשים אחרים. תוצאת החקירה היתה שהמשיב הואשם באינוסה של ע.ע. הוא נעצר ביום 7/12/05 ומאז ועד היום הוא עצור.

תוך כדי חקירת התלונה בגין האינוס ב-ע.ע. גילו החוקרים תיק חקירה [פ"א 3728/02] שנפתח בשעתו כנגד המשיב על סמך תלונתה של הקטינה ט.ה.  ונסגר על ידי הפרקליטות. בנימוקי הסגירה נרשם: "מדובר במילה נגד מילה ... החברות לא היו עדות לאירועים הן לא תומכות בגרסה רק מוסיפות שסיפרה להן על האירועים. בשום אופן לא חוסר אשמה". התיק נבדק מחדש על ידי החוקרים אשר גבו עדות מעובדת סוציאלית ולמדו ממנה כי המתלוננת ט.ה. סיפרה לה בשעתה על המעשה המגונה שעשה בה המשיב בחוף לאחר שעלתה למכוניתו כטרמפיסטית.

            הראייה החדשה הזו והדמיון בין מאפייני המקרה של ט.ה. לבין מקרה האינוס שעליו מעידה ע.ע., הביאו את המבקשת לכלל החלטה שיש מקום לפתוח את הפרשה מחדש ולכלול גם אותה בכתב האישום. ביני לביני, במהלך חקירת האינוס צץ שמה של עובדת אחרת של המשיב, ס.ל. היא נחקרה ומסרה על דבר המעשה המגונה שעשה בה המשיב כאשר עיסה את רגלה ללא הסכמתה. המבקשת כללה, כאמור, גם עבירה זו בכתב האישום.

עד כאן התגלגלות הפרשה בכללותה. מכאן אבדוק את עיקרי הראיות שישנן נגד המשיב.

            בפרשה הראשונה - תלונתה של ט.ה. - נמצאת הודעתה שלה עצמה, קלטת שחזור, הודעות של חברותיה וכן הודעתה של העובדת הסוציאלית שאליה פנתה ט.ה. זמן קצר לאחר האירוע ועוד בטרם פנתה למשטרה בתלונה. מה שלא השתנה בתיק הן הגרסאות שמסרו חברותיה של ט.ה. על מפגש שהיה להן עם המשיב בחוף התכלת כמה חודשים לאחר האירוע, כאשר באו לשם לחפש עבודה.  הן סיפרו כי המתלוננת ביקשה להסתלק משם בטענה כי המשיב הציק לה בשעתו. לאחר המפגש בחוף קיימה ט.ה. שיחת טלפון עם המשיב כשהיא מתחזה לחברתה יפעה ובה הטיחה בו כי עשה בה מעשה מגונה. המשיב איננו מכחיש בחקירתו במשטרה שקויימה שיחה כזו.

            בפרשה השניה - אינוסה של ע.ע. - מצב הראיות הוא כדלקמן:  ישנה הודעתה של ע.ע. עצמה לרבות שחזור המעשה; הודעתה של חברתה נופית שלה סיפרה ע.ע. את דבר המקרה למחרת היום  וכן הודעתו של ניסים ברוך. הודעתה הראשונה של ע.ע. נמסרה ביום 6.12.05. שם גוללה את עיקרי הסיפור שנכלל בכתב האישום. ראוי לציין שבמהלך עדותה סיפרה ע.ע. כי לאחר שהסתיים המעשה והמשיב העלה אותה לביתה, התחננה בפניו ואף השביעה שלא יספר על כך לאיש. אך היא עצמה סיפרה את הדבר לחברתה נופית למחרת היום. נופית הציעה לה לפנות למשטרה אך המתלוננת השיבה באומרה "העניין נסגר ואני רוצה לשכוח מזה". היא מסבירה כי לא רצתה שמשפחתה תדע מכך, במיוחד לא אביה כי "בטוח הוא היה עושה לו משהו". כיצד בכל זאת התגלה העניין? ע.ע. נעשתה לימים חברתו של ניסים ברוך. כאשר צפו יחד בסרט המכיל קטע של אונס, ע.ע. נזכרה במה שקרה לה והחלה לבכות. חברה שאל אותה לפשר הדבר ורק לאחר שכנועים רבים סיפרה לו כי "שכבתי עם ניני מזרחי שלא מרצוני". היא התחננה בפני חברה שלא יעשה כלום למשיב. החבר עמד על כך שתיגש איתו למשטרה להגיש תלונה אבל ע.ע. סירבה באומרה כי היא רוצה לשכוח מהעניין. מסתבר שהחבר לא כיבד את בקשתה ולא חדל מלהתעסק בפרשה. הוא יצר קשר עם המשיב ובא אליו בטענות וגם בדרישות כספיות. מכאן ואילך התפתחה החקירה כפי שתואר לעיל.

ע.ע. מסרה בהודעתה כי עזבה מיד את העבודה לאחר האינוס. היא סירבה לערוך עימות עם המשיב וגם הכחישה את טענת המשיב כי המשיכה לעבוד אצלו לאחר המקרה. היא גם הכחישה שקיימה איתו עוד יחסי מין פרט לאינוס.

            המשיב עצמו נחקר כמה פעמים במשטרה כחשוד. בחקירתו מיום 7.12.05 הוא לא הכחיש כי קיים מגע מיני עם ע.ע. בחוף התכלת וטוען כי הדבר היה בהסכמה ותוך ידידות. הוא טוען כי המשיכה לעבוד אצלו גם לאחר מכן.

בשיחת הטלפון המוקלטת שנערכה בין המשיב לבין ברוך כשהחשד היה עדיין סחיטה באיומים, אומר לו ברוך: "אתה תשב הרבה בפנים על האונס של הילדה הזאת" והמשיב עונה: "אני ישב בפנים על האונס של הילדה הזאת בסדר אני ישב אבל אתה על הסכין הזאת שהיום הוצאת אתה תשלם ביוקר".

            עד כאן תשתית הראיות העיקריות.

            אני מסכים עם טענת הסניגור כי אילו היה מדובר בשני המקרים הנוגעים ל-ט.ה. וס.ל. בלבד, ספק אם היתה מוגשת בקשת מעצר עד תום ההליכים. נזכור כי תלונתה של ט.ה. נסגרה בשעתה מחמת חוסר ראיות מספיקות. התוספת לתיק בדמות עדותה של העובדת הסוציאלית היא אולי בעלת משקל משמעותי דיו לשם פתיחת התיק מחדש ואולי גם להעמדה לדין, אך אין במכלול הראיות הנוגעות לפרשה זו העוצמה הנדרשת לשם אישור בקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. תלונתה של ס.ל בעיני חלשה עוד פחות. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצטברות התלונות, מהיסודות הדומים הרבים שלהן ומהנסיבות המאפיינות אותן. מכלול זה מגדיל את משקלן הסגולי של התלונות והראיות באופן שכל אחת מהתלונות יש בה כדי לסייע לחברתה ולתמוך בה. אשר על כן, אני מייחס למכלול האישומים והראיות התומכות בהם משקל סגולי גדול יותר מאשר יש לכל אחד ממרכיביה.

ברור יחד עם זאת, כי התלונה העיקרית המשמעותית היא תלונתה של ע.ע. כשהיא לבדה, עם החיזוק שנתנה לה גרסתה של חברתה נופית, היא יכולה להחשב ראייה טובה לכאורה להוכחת האינוס המיוחס למשיב. תלונה כבושה איננה תופעה חריגה, במיוחד אצל נערות צעירות העוברות חוויה מסוג מה שסוג ע.ע. טוענת שאירע לה. לכן, עצם העובדה ש-ע.ע. לא התלוננה בשעתה במשטרה, איננה סיבה להפחית ממשקל הראייה. מה שעושה את תלונתה של ע.ע. לחשודה הוא מעשה הסחיטה שעשה חברה של ע.ע., ברוך, כלפי המשיב. הוא שמע מפי חברתו כי נאנסה; אפשר שקנאתו בערה בו ואפשר שריח כסף עלה באפו. כך או כך, הוא פונה אל המשיב חרף התנגדותה של ע.ע.. במהלך תקופה ממושכת הוא מאיים עליו ולמעשה מנסה לסחוט ממנו כסף כ"קנס" על מעשה האונס. אם אלה פני הדברים, ברור שע.ע. איננה אחראית להתנהגותו הנלוזה והפלילית, יש לומר, של ברוך.

אך תיתכן גם אפשרות אחרת ולה טוען הסניגור: ע.ע. רקמה יחד עם חברה ברוך את דבר הסחיטה; הם הפכו סיפור של יחסי מין רגילים בין שני אנשים צעירים לסיפור של אונס שבו המתלוננת הצעירה מתביישת, כביכול, להתלונן ו"חוששת" שהדבר יתגלה, שולחת את חברה הבוגר אך הקנאי אל "החשוד" כדי לסחוט ממנו כסף. הקנאות המוגזמת שגילה ברוך לחברתו, יכולה לעלות בקנה אחד עם רצונה להסתיר את המקרה ולהימנע מתלונה באמתלה של בושה כביכול. ע.ע. "הואילה" להתלונן רק לאחר שנסיון הסחיטה לא עלה יפה, כאשר המשיב לא נכנע לסחיטה והשיב מלחמה שערה. עכשיו כבר אין תועלת בהסתרת העניין וע.ע. מגישה תלונה בכדי להשלים את הנקמה במשיב. החשש שזה מה שקרה בפרשה זו איננו חשש בעלמא.

            בפי הסניגור יש טענות כי גרסתה של ע.ע. שקרית בנקודות מהותיות אחרות כגון: האם המשיכה לעבוד אצלו לאחר האינוס? ע.ע. מכחישה זאת מכל וכל ואילו הסניגור טוען כי יש בידו ראיות המוכיחות את ההיפך. נקודה זו היא בעלת חשיבות כיוון שלהמשיך לעבוד אצל המשיב שאנס אותה כביכול, פירושו למעשה שמיטת הטענה של אונס וחיזוק טענת המשיב כי מדובר ביחסי מין בהסכמה.  יחד עם זאת, הטענה טעונה ליבון עובדתי. נקודה נוספת, שלדעת הסניגור מעמידה את סיפורה של ע.ע. בספק היא שע.ע מתגוררת ברחוב הנמצא בין אולמי המצפור לבין חוף התכלת.  על כן משביקש המשיב להסיעה לביתו בתום האירוע, ניתן היה לצפות ממנה שתרד בביתה; אך היא לא עשתה כן, אלא המשיכה איתו במכוניתו, נכנסה עמו לחוף התכלת שהיה שומם אז וסייעה לו לפרוק את הציוד. העובדה ש-ע.ע. התלוותה אל המשיב עד לחוף התכלת ולא ירדה בדרך מעוררת חשד כי מטרת ההגעה לחוף התכלת היתה מובנת ומוסכמת  על שני הצעירים הללו.