החלטה בתיק בש 3269/05

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו שבפני, בה מתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של המשיב עד לתום הליכים כנגדו.

על פי עובדות כתב האישום צעדה המתלוננת, צעירה כבת 20, בשעות הלילה המאוחרות ברחוב מרכזי בכרמיאל. המשיב תקף אותה מאחור, היכה בפניה וחטף את תיקה האישי ונמלט מהמקום.  המשיב מכחיש את מעורבותו במעשה.

מעיון בחומר הראיות ניתן לקבוע כי לעת הזו קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו בדין. אירוע התקיפה והשוד היה בסמוך לתחנת משטרת כרמיאל.  המתלוננת שהותקפה פרצה בצעקות. שוטרים שהיו בסמוך  החלו במרדף אחר השודד בכיוון המשוער של מנוסתו. אמנם לא היה קשר עין רציף עם המשיב בעת מנוסתו ואולם במסלול בו נמלט נמצא תיקה של המתלוננת. המשיב עצמו נמצא ע"י שלושה שוטרים כשהוא מתחבא בתוך מתקן לאיסוף אשפה המכונה "צפרדע". בתחילה הכחיש כי היה בתוך המתקן, על אף ששלושה שוטרים הוציאו אותו מהמתקן הנ"ל. ממילא גם לא ניתן כל הסבר לעובדה כי הוא מסתתר בתוך מתקן האשפה. כשהובא לתחנת המשטרה זוהה מיד ע"י המתלוננת שאף תקפה אותו במכות בתוך התחנה. יצוין כי המשיב מכחיש אף שהמתלוננת הכתה בו בתוך התחנה. להשלמת התמונה נוסיף עוד כי טענת המתלוננת כי הותקפה באלימות נתמכת בצילומים שנערכו לה בהם ניתן לראות בבירור את פניה החבולות כאשר החבלות הנראות לעין בצילומים תואמות את התיאור של המכות שספגה מהשודד.

ב"כ של המשיב טוען כי המשיב נמלט מהשוטרים מאחר ומוקדם יותר עוכב לבדיקה וחשש מהשוטרים כאשר אלו רצו בכיוונו, זאת על אף שלא עשה דבר. עוד טוען הוא כי לא נמצאו על תיקה של המתלוננת טביעות אצבע הקושרות את המשיב לתיק שנגנב. בנוסף חוזר הסניגור על הכחשת הימצאותו של המשיב בתוך מתקן האשפה.

נראה כי בבוא העת יהיה על בית המשפט לשקול את אמינות הסבריו של המשיב אל מול ראיות המאשימה. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כי על פי כל ההלכות יש לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. עם זאת אציין כי לטעמי לא היה מקום להאשימו בעבירת התקיפה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, שבנסיבות העניין היא נבלעת בעבירת השוד המייחסת לנאשם שוד תוך מעשה אלימות, לפי החלופה של סעיף 402(ב) לחוק העונשין. 

עבירת השוד לכשעצמה, וביחד עם עבירת התקיפה, מקימות את חזקת המסוכנות. מעבר להוראת החוק ניתן לקבוע כי אדם התוקף באלימות אשה צעירה ברחוב ושודד, תוך הפעלת כוח ואלימות את כספה, מעיד על עצמו כי הוא מסוכן לציבור. מכאן שקיימת עילה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים כנגדו, זאת בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

עצם העובדה שמיוחסת למשיב עבירת אלימות ורכוש המבוססת בראיות מוצקות, אין בה, לכשעצמה, כדי לחסום את האפשרות לשחרור בחלופה מתאימה. במקרים מתאימים יש להורות על שחרור לחלופת מעצר, וזאת גם כאשר קיימת עילה מוצקה למעצר. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי: