החלטה בתיק בש 3256/05

א.         מבוא:

בפני בקשה להורות על מעצרם של המשיבים, עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדם במסגרת תיק פ.ח. 549/05, בהתאם לסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים), התשנ"ח - 1996, במסגרת ת.פח 541/05.

ב.         כתב האישום:

כנגד הנאשמים - המשיבים, איימן חילו (להלן: " איימן"), חליל קאסם (להלן: " חליל") וחסן חילו (להלן: " חסן"), הוגש כתב אישום, על פיו מייחסת המבקשת למשיבים, איימן וחליל עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " החוק"). למשיב 1, איימן מייחסת המאשימה גם עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, עבירה על פי סעיף 329(1) לחוק, עבירה זו מייחסת המאשימה גם למשיב 3 - חסן. עוד מייחסת המאשימה לחסן גם עבירה של סיוע לרצח, - עבירה על פי סעיף 300(א)(2), יחד עם סעיף 30 לחוק.

מכתב האישום עולה כי, המשיבים 1 ו-3, הינם אחים המתגוררים בשכונת פאחורה בנצרת, במתחם משותף למשפחתם - משפחת חילו, ולמשפחת נפאפעה. תחומי המגורים של שתי המשפחות מופרד על ידי כביש צר. המשיב 2 - חליל, הינו גיסם של איימן וחסן (נשוי לאחותם), ומתגורר בשכונה אחרת.

כשבוע לפני האירועים המתוארים בכתב האישום רכש סמי נפאפעה עצי בניין מהמשיב 3 -חסן ואחיו מחמוד, תמורת סכום של 3,500 ש"ח. ימים מספר לאחר ביצוע העסקה שב סמי נפאפעה אל המשיב 3 - חסן, ומחמוד אחיו, וביקש להחזיר לו סכום של 1,500 ש"ח. השניים סירבו. בהמשך וביום 11/11/05, בשעות הצהריים, פגש סמי נפאפעה את חסן בכביש שבתוך המתחם המשותף לשתי המשפחות, הוא שב והתווכח עם חסן באשר להחזר הכסף שדרש.

בשלב מסוים עזב חסן את המקום וחזר לאחר דקות מספר בלווי המשיב 1 איימן, שאחז בידו סכין. במקום התפתחה תגרת ידיים, שנפסקה רק לאחר התערבות מכובדים משתי המשפחות. אולם, בשעות הערב של אותו יום, יצא סמי נפאפעה לכביש המתחם המשותף, והדליק מדורה על מנת לשרוף פסולת, בצמוד לבית משפחת נפאפעה. יחד איתו היו שניים מאחייניו.

בשלב מסוים, יצאו מבית משפחת חילו מספר בני משפחה ודרשו מסמי לכבות את האש. בעוד סמי פונה לשוב אל עבר אחייניו שהמתינו ליד המדורה, הגיע למקום המשיב 3 - חסן, ומחמוד, והצטרפו אל המשיבים 1 ו-2 איימן וחליל, ואל האחרים שהמתינו להם בקרבת מקום, כשבידיהם סכינים. בני משפחה נוספים, משתי המשפחות, החלו לצאת אל המתחם תוך שהם משתוללים וצועקים.

שלושת המשיבים פנו לעבר סמי נפאפעה, בכוונה לגרום למותו. משהתקרבו אליו, החל המשיב 1- איימן, לדקור את סמי בסכין שבידו, באזור בית החזה. המשיב 2- חליל, אחז בסמי על מנת שלא ימלט מן המקום, ודקר אותו בבטנו. המשיב 3, הרחיק מזירת אירוע הדקירות את בני המשפחה האחרים, שהתקהלו במקום. מייד לאחר הדקירות התמוטט סמי נפאפעה, ובתום האירוע הובהל לבית החולים האנגלי בנצרת, שם נפטר מפצעיו.

מייד לאחר דקירתו של סמי, התנפלו המשיבים איימן וחסן, על ג'מיל נפאפעה, אשר עמד בקרבת מקום. איימן דקר אותו בסכין בגבו ובצווארו, ואילו חסן הכה וחבל בו. כתוצאה מכך נחבל ג'מיל ואושפז בבית החולים ונגרמו לו חבלות.

ג.         טיעוני הצדדים:

(1)        ב"כ התביעה טענה שיש בראיות שנאספו בידי החוקרים די כדי לבסס ראיות לכאורה ביחס להאשמות שיוחסו למשיבים בכתב האישום. התובעת אף פירטה ראיות המבססות את כתב האישום הכוללות עדויות רבות וראיות חפציות. התובעת חזרה והדגישה כי, המשיבים עצמם קושרים עצמם לאירוע ומאשרים שנמצאו במקום, אולם מכחישים קשר לעבירות. עוד היא טענה כי על בגדיהם נמצא דם, אשר נמצא לאחר בדיקת המעבדה כזהה לדמו של המנוח, וכי נמצאו בביתם סכינים. לפיכך מבקשת להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

(2)        ב"כ המשיבים אשר ניתח את הראיות שבאו מטעם משפחת נפאפעה טען כי, התיק כולו מבוסס על שמועות ולא נמצאו ראיות של ממש, הקושרות מי מהמשיבים לעבירת הרצח והחבלה. גם אם קיים מי אשר טוען שלמשיבים היו סכינים בידיהם, אין מי שטוען שראה אותם דוקרים את המנוח ו/או את האחרים. לפיכך, ביקש לשחררם בהעדר ראיות לכאורה בשל הקשיים הראייתים. באשר למשיב 3, טען כי לא קיימות ראיות לכאורה כלל ויש לשחררו.

ד.         דיון:

(1)        ראיות לכאורה:

האם יש בחומר החקירה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים ו/או למי מהם בכתב האישום:

בתי המשפט בחנו לא אחת את סוגיית הראיות שיש להציג בעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

בבש"פ 8087/95 זאדה שלמה נ' מדינת ישראל, נקבע בין היתר:

"השאלה הניצבת לפנינו הינה, מה היקף פריסתו של הדיבור "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"".