החלטה בתיק בש 3256/05

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 4184/05 המיחס לו שני אישומים שונים הקשורים למסכת מתמשכת אחת שעניינה עבירות כנגד גרושתו ואחיה וכנגד רכושם, כל זאת על רקע מערכת היחסים המשפחתית שהתערערה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו שבפני, בה מתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירת איומים שענינה איומים כלפי גרושתו ואחיה, שניהם מתלוננים. בהמשך לאיומים פגע המשיב, על פי הנטען בכתב האישום, ברכב המיצובישי של גרושתו וניפץ שמשותיו. באישום השני  מפורט אירוע בו ניפץ המשיב את שמשת הסובארו של המתלונן, גיסו לשעבר, וניסה להצית את הרכב ללא הצלחה. בהמשך הגיע המשיב לרכב המיצובישי של גרושתו, ניפץ שוב את שמשותיו, שפך פנימה חומר דליק והצית את הרכב. בהמשך, כשנעצר, נמצא בכליו סכין.

סה"כ מיוחסות למשיב העבירות הבאות: באישום הראשון עבירת איומים לפי סעיף 192  ועבירה של חבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין. באישום השני מיוחסת לו עבירת הצתה לפי סעיף 448(א) ועבירת חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה וכן עבירת נסיון הצתה לפי סעיף 448(א) + סעיף 25 ועבירה של אחזקת סכין לפי סעיף 186(א), הכל לחוק העונשין.

למעשה אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה, למעט לענין אחזקת הסכין, שהמשיב טוען כי הייתה אצלו לצרכי עבודתו, דהינו למטרה כשרה. טענתו הנוספת היא שרכב המיצובישי שהוא מודה כי הציתו ושבר שמשותיו בשני אירועים שונים, הוא בבעלותו, ולכן אין במעשיו עבירה. בכפוף לאמור לעיל מודה המשיב במפורש במעשים המיוחסים לו. עדויותיו נתמכות בעדויות המתלוננים ובממצאים אוביקטיביים מזירת העבירה. מכאן שאין מחלוקת על קיומן של ראיות מוצקות המבססות סיכוי סביר להרשעתו בדין.

בכל הנוגע לטענה בדבר הסכין - סבור אני כי על פי חומר הראיות לא יוכל המשיב לטעון כי הסכין שנתפסה בתיקו הייתה אצלו למטרה כשרה, זאת מאחר ולדבריו התיק בו נמצאה הסכין הוכן על ידו מאחר וידע כי הוא צפוי להיעצר. גם אם נניח שהסכין לא הוחזקה במטרה לפגוע במתלוננים, גם אז העובדה שהסכין הייתה בין פרטי הציוד שהכין המשיב עבור המעצר שציפה לו, מחזקת את התשתית הראייתית כי אין מדובר בהחזקת סכין למטרה כשרה.

בקשר לטענתו כי המיצובישי שהוצת רשום בבעלותו - סבור אני כי אין בכך כדי לגרוע מיסודות העבירה. אמנם הגדרת העבירה הינה  "המשלח אש במזיד בדבר לא לו..."   ואולם הבחינה לצורך ההליך הפלילי אינה בחינה שעניינה דיני הקניין. על פי הראיות היה  רכב המיצובישי בשימושה הייחודי של גרושתו, גם אם טרם הועברו הזכויות בו על שמה. ההצתה בוצעה במטרה מוצהרת לפגוע בה, בהמשך לאיומים עליה. מכאן שיש לראות את המשיב כמי שהצית נכס לא לו, גם אם היה הנכס רשום על שמו.     

מכאן שסבור אני כי יש ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב.

העבירות המיוחסות למשיב מעידות על מסוכנות, זאת מעבר לחזקה הקבועה בחוק. עבירת הצתה, ולעניין זה גם ניסיון הצתה, היא עבירה מסוכנת במיוחד מאחר ולמצית אין שליטה על האש ולאחר שמוצתת אש יכולה היא להתפשט ולצאת מכלל שליטה. מכאן שהמצית לא רק מסכן את הקורבן המסוים בו רצה לפגוע אלא גם רבים אחרים שהאש עלולה להתפשט ולפגוע בהם וברכושם. לעניין המסוכנות ניסיון הצתה מעיד על אותה מידת מסוכנות שמעידה הצתה עצמה מאחר והניסיון לא צלח רק מטעמים שחיצוניים לנאשם. הוא עצמו היה מוכן להצית ולסכן את שלום הציבור ורק מטעמים אחרים לא עלה הדבר בידיו.

הראיות מצביעות גם על סכנה מתמשכת הנשקפת מהמשיב לגרושתו ולגיסו, זאת בשים לב לשרשרת המעשים שכל מטרתם לפגוע בהם. מכאן קיימת עילה מוצקת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

עצם העובדה שמיוחסות למשיב עבירות המבוססות בראיות מוצקות שיש בהן מסוכנות רבה, אין בה, לכשעצמה, כדי לחסום את האפשרות לשחרור בחלופה מתאימה. במקרים מתאימים יש להורות על שחרור לחלופת מעצר. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)