החלטה בתיק בש 3232/05

כנגד המבקש, שהינו קטין, הוגש כתב אישום, ת.פ. 4156/05, בו הוא מואשם ביחד עם נאשם נוסף בעבירות של  הריגה, עבירה לפי סעיף 298 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) + 29 לחוק העונשין וקשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום הנאשמים קשרו קשר לפגוע במנוח ובמתלוננים ולגרום להם לחבלות חמורות, משום ששמעו שהם מפריעים לדיירים בשכונתם. הנאשמים תקפו את המנוח והמתלוננים, אשר שהו במגרש הסמוך לביתם של הנאשמים, במכות, בעיטות ואגרופים ובאמצעות כלים נוספים ועזבו את המקום כאשר המנוח והמתלוננים מדממים והמנוח שוכב מחוסר הכרה. כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרם למנוח נזק גופני חמור, אשר הוביל למותו וכן נגרמו חבלות חמורות למתלוננים, אשר אושפזו בעקבות האירוע בבית החולים.

הבקשה שבפני הינה בקשתו של המבקש להתיר לו לעיין בחומר החקירה שבידי התביעה. בבקשה המקורית שהוגשה מתבקש ביהמ"ש להורות לתביעה לאפשר לב"כ המבקש לעיין בכל חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, לגביו לא הוצאה תעודת חיסיון כדין וכן לקבל רשימה מפורטת של כל החומר שנאסף ונרשם על ידי הרשות החוקרת, לרבות פירוט סביר של החומר שנאסף. המשיבה טענה בתגובתה לבקשה כי רשימת חומר החקירה הועברה לב"כ המבקש ובה פירוט מסמכים, לרבות מזכרים סודיים ואף חומר אחר שאינו חומר חקירה, לדעת המשיבה. לטענת המשיבה, מפירוט המסמכים וסימונם שנמסר לב"כ המבקש ניתן להבין את מהות החומר.

בדיון שהתקיים בפני ביום 23.1.06 הגיעו הצדדים להסכמה כי התביעה תעביר לב"כ המבקש רשימה מפורטת של החומר שלא הועבר לעיון ההגנה וכן ניתן, בהסכמת הצדדים, צו המורה לתביעה להעביר לב"כ המבקש את גיליון ההרשעות הקודמות של המתלוננים, עדי התביעה 9-10.

ב"כ המבקש ביקש בנוסף כי התביעה תעביר לידי הסניגוריה את פירוט המב"דים של המתלוננים; את פירוט התוכן של החומר החסוי הקיים בתיק ולו באופן כללי; ואת הדו"חות שהוגשו על ידי החוקרים בתיק לביהמ"ש שדן בבקשות למעצר בשלבי החקירה בטרם הגשת כתב האישום (להלן: " מעצר ימים"). ב"כ המשיבה מתנגדת לכך.

ב"כ הצדדים טענו בפני בנושאים שנותרו שנויים במחלוקת לאחר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. ב"כ המבקש טען כי ההליך הראוי לבקשתו להביא בפניו את תוכנה של הראיה החסויה ולו בקווים כלליים הינו הליך על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"). זאת משום שב"כ המבקש איננו מבקש לעיין בחומר החסוי, אלא לדעת מה יש בו ולו בקווים כלליים בלבד.

לגבי החומר שהוצג בפני השופט שדן בבקשת המעצר טוען ב"כ המבקש כי מדובר במסמכים שנערכו על ידי החוקרים בתיק, שהם עדי תביעה, מסמכים שנערכו עבור בית המשפט והוגשו לביהמ"ש ולמעשה מהווים רשימה של פעולות חקירה שבכוונת המשטרה היה לבצע באותה עת. ב"כ המבקש מעוניין לברר האם אכן בוצעו פעולות החקירה על מנת להגיע לחקר האמת ולשם כך מבקש הוא להעביר לעיונו מסמכים אלה. עוד טוען ב"כ המבקש כי בקשתו אינה מנוגדת לאינטרס ציבורי כלשהו.

לגבי רשימת המב"דים של שני המתלוננים טוען ב"כ המבקש כי מדובר באירוע של קטטה וכי ישנן ראיות לכך כי אחרי שהמבקש עזב את המקום המנוח היה מעורב באירוע אלימות נוסף. על כן, טוען ב"כ המבקש כי לאור עברם הפלילי של המתלוננים בעבירות אלימות, גיליון ההרשעות הקודמות של המתלוננים איננו מספיק לצורך הגנתו של המבקש.

ב"כ המשיבה טענה בפני כי ב"כ המבקש מנסה לקבל לידיו חומר חסוי שלא במסגרת בקשה לגילוי ראיה וההליך הראוי הינו עתירה להסרת חסיון.

באשר לדו"חות שהוגשו במסגרת הבקשה למעצר ימים טוענת ב"כ המשיבה כי מדובר גם ברשימת הפעולות וגם בסיכומי ביניים של חומר הראיות. לטענת ב"כ המשיבה, ההלכה היא שלא מדובר בחומר חקירה ואין להעביר מסמכים אלה להגנה.

בנוגע למב"דים של המתלוננים טוענת ב"כ המשיבה כי מדובר בתיקים שאין בהם הכרעה שיפוטית ומדובר בחדירה לפרטיותם של המתלוננים בעניינים שיתכן ובעתיד יסתיימו או יסגרו.

במקרה זה סבור אני כי יש להיעתר לבקשתו של ב"כ המבקש לגילוי חומר הראיות, למעט לבקשתו בעניין הראיות החסויות. אפרט להלן.

ההלכות בענין העברת חומר חקירה לידיו של נאשם בהליך פלילי פורטו בבש"פ 4157/00, עופר נמרודי נ' מדינת ישראל, שפורסם בתקדין עליון 2000(3), 519 כדלקמן:

" בית המשפט קבע מבחן להגדרת המונח "חומר חקירה" על יסוד התכלית של סעיף (74א'). התכלית היא, שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן, והמבחן, המגשים תכלית זאת, הוא מבחן הנגיעה של החומר לאישום. לשון אחרת, כל חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לעיין בו. ולא רק נגיעה ישירה או ודאית. לאור החשיבות הרבה הנודעת לזכותו של נאשם למשפט הוגן, די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת, כדי להפוך את החומר ל "חומר חקירה", ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו. עמדה על כך זה מקרוב השופטת ביניש בש"פ 9322/99, מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1), 376, 381-382:

"תכליתה של זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה היא לאפשר לו לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה', ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק... אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול-דעתו המקצועי".

והשופט בך הוסיף בבג"ץ 233/85, אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124,  129:

" אין לפרש את המונח 'חומר החקירה' שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות, המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. 'חומר חקירה', במובן ההוראה האמורה, גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות, שהרלוואנטיות להן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית".

ראה עוד:

בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3), 630, 633-634; בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3), 686, 688; בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2),1 4-6; בג"צ 620/02, התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית הדין הצבאי לערעורים ואח', תק-על 2003(2), 1800; בג"צ 1689/02, יעקב נימרודי נ' היועמ"ש ואח', תק-על 2003 (3) 139.