החלטה בתיק בש 3214/05

1.         בפני בקשה להחזרת תפוס.

2.         נגד המבקש ונגד נאשם נוסף (להלן: "הנאשם") הוגש כתב אישום המייחס להם את העבירות כדלקמן: סיוע לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו וסיוע לחבלה במזיד ברכב.  לנאשם מיוחסות גם העבירות ניסיון תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור, התקהלות אסורה והתפרעות.  בכתב האישום נטען, כי בתאריך 19.2.05 נכנסה ניידת משטרה לשכונה ברהט בעת ביצוע מרדף אחרי רכב חשוד כגנוב (להלן: "הרכב החשוד").  כשהגיע הרכב החשוד לרהט, החל נהגו לצפור ואז הגיע הנאשם ברכב סובארו (להלן: "הסובארו") תוך שהוא חוסם את נתיב נסיעתה של הניידת.  במקום התקהלו אנשים רבים, שרגמו את הניידת באבנים ותקפו את השוטרים אמיר אלהוזייל ומרק לויטן שנסעו בה.  השוטרים הצליחו לפלס דרך לכביש צדדי ועקפו את הסובארו, אך ליד המסגד בשכונה 21 ברהט  שב הנאשם וחסם באמצעות הסובארו את דרכם, באופן שהעמיד אותה לרוחב הכביש.  בסמוך לכך, כך נטען בכתב האישום, נהג המבקש ברכב מסוג טויוטה מספר רישוי 15-466-86 (להלן: "הרכב" או "התפוס") ועצר אותו בסמוך לסובארו, בכוונה לחסום את נתיב נסיעת השוטרים.  השוטרים נרגמו ונופצה שמשה קדמית בניידת. המבקש שוחרר לאחר מעצר קצר בהסכמת המשיבה עוד בטרם הוגש כתב האישום.

3.         בבקשה נטען, כי המשיבה סרבה להחזיר את הרכב, בעילה שהוא מהווה מוצג בתיק החקירה ובכך עשתה שימוש שאינו מוצדק בסמכותה, במטרה להפוך את הרכב למקדמה על חשבון העונש.  עוד נטען, כי הרכב, המשמש את המבקש בעבודתו כחשמלאי בנין,  נפגע בעת  שחנה בתחנת אופקים, דבר המלמד על הזלזול שהמשיבה נוקטת ברכושם של אחרים. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי הרכב שימש לביצוע עבירות, שבגינן הוגש  כתב האישום וכי יש בדעתה לעתור לחילוטו בסיום ההליך השיפוטי.

בדיון שהתקיים בבקשה, הוסיף ב"כ המבקש וטען כנגד הראיות הלכאוריות שבתיק החקירה.  לדעתו, איש לא זיהה את המבקש בזירת האירוע, מה גם שאיש לא ראה אדם כלשהו, בעת שהוא יושב ברכב ולא הבחין אם הרכב הגיע לזירת האירוע בנהיגה או  שמא בדחיפה.  ב"כ המשיבה הוסיפה על טענותיה שבתגובה, כי הרכב אמור להוות אמצעי להוכחת העבירות, חל עליו  "כלל הראיה הטובה ביותר" ולכן אין מקום להחזירו.

4.         בטרם אכנס לעובי הקורה, ואתייחס לטענות המשפטיות העולות מטיעוני ב"כ הצדדים, מן הראוי לבחון את חומר הראיות הלכאורי. 

בדו"ח פעולה שערך השוטר אלהוזייל אמיר (להלן: "אלהוזייל") בתאריך 19.2.05 נכתב כי ראה את רכב הסובארו בעת שהוא חוסם את הכביש ואילו בשלב מאוחר יותר הגיע למקום הרכב נשוא הבקשה.  בהודעה מתאריך 20.2.05 אמר, כי לא ראה את הנהג שנהג ברכב בזמן האירוע, כי הבעלים שלו אינו מוכר לו, כי לא ראה אם עשה משהו, מלבד העובדה שחסם את הכביש ברכבו.  כמו כן ציין כי ממקום חניית הרכב הגיע אדם הלבוש חולצה סגולה, שנשא לום בידו, רץ לניידת כשפניו מוסתרות בחולצתו, הלם בה וגרם לה נזק כבד, אך הוא לא הבחין אם אותו אדם יצא מהרכב. בהודעה שמסר השוטר מרק לויטן ציין, כי הרכב עמד מאחורי הסובארו באמצע הצומת, במצב שאינו מאפיין חניית רכבים  כמקובל, ואולם לא ראה אדם היושב בה, לא הבחין אם הוזז ע"י נהג או שנדחף ואינו יודע איך הגיע למקום. המבקש נחקר וטען כי נסע עם הרכב למסגד, והחנה אותו לידו, עוד בטרם התפתח האירוע.  אכן מתרשים שערך אלהוזייל עולה, כי המסגד  ממוקם בקרבת מקום לצומת שנחסמה, אך המבקש לא הצליח להסביר איך רכבו הועבר ממקום החניה שליד המסגד למרכז הצומת ומי אחראי לכך.

מהמקובץ לעיל מתבקשת המסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה שהרכב   חסם את הצומת,  וכי שמש לביצוע העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום. דא עקא, לא ברור איך הגיע לצומת ומי נהג בו עובר להגעתו.

מכאן לשאלות המשפטיות הצריכות הכרעה: האם הרכב נתפס כדין, האם חיוני להמשיך ולהחזיק בו משום שהוא מהווה ראיה ראשית מכח  "כלל הראיה הטובה ביותר", והאם חיוני להמשיך ולהחזיק בו כתנאי לחילוטו, או שניתן להחזירו לבעליו בתנאים.

האם הרכב נתפס כדין?

5.         המחוקק הקנה למשטרה סמכות לתפוס חפצים בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן: "הפקודה") הקובע בסעיף קטן (א) כדלקמן:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

כאמור, מדובר בסמכות רחבה, החלה גם על הרכב נשוא הבקשה, ששימש לכאורה,  בנסיבות שתוארו לעיל, לביצוע העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום.   לכן, אני סבור כי המשיבה נהגה כדין ובסמכות בכך שתפסה אותו.

כלל הראיה הטובה ביותר.

6.         טענת ב"כ המשיבה, כי חיוני להמשיך להחזיק ברכב, משום שחל עליו "כלל הראיה הטובה ביותר", אינה מקובלת עלי ואלה נימוקי:

"כלל הראיה הטובה ביותר" אינו חל על הוכחת חפצים.  את דבר קיומו של חפץ או את תיאורו ניתן להוכיח באמצעות עד או תמונה (א. הרנון, דיני ראיות, חלק א' עמ' 176).  המחבר מביא כדוגמא מסמך, האמור להוות ראיה, וכותב כי לעיתים מתייחסים למסמך  כאל חפץ  ואולם לעיתים דין חפץ כדין מסמך. ההבדל ביניהם נעוץ במטרת ההוכחה. 

"אולם כאשר תוכנו של מסמך אינו רלוונטי, אלא רק עובדת קיומו, יחולו עליו דיני הראיה החפצית. הוא הדין במקרה ההפוך: כאשר המטרה היא להוכיח מילים או סימנים אחרים שנחרתו על אבן, למשל, יהיה דין האבן כדין מסמך".

אם עסקינן למשל ברכב מזויף, פשיטא שהמשיבה היתה חייבת להציגו לבית המשפט, על פי "כלל הראיה הטובה ביותר". ואולם, נוכח האמור בכתב האישום, מתבקשת המסקנה כי הוא אינו נחוץ להוכחת העבירה ודי בעדויות השוטרים או בתצלום הרכב, כדי להוכיח את הימצאותו  בזירת העבירה.   אין במסקנתי זו כדי להושיע את המבקש. אף אם  הרכב לא יהווה ראיה במשפט, למשיבה הסמכות, כפי שיפורט להלן, להמשיך להחזיק בו ולבקש כי יחולט.  אגב, כתב האישום אינו כולל עתירה לחילוטו, שעלתה לראשונה בתגובת המשיבה על הבקשה.

7.         גם אם התפוס אינו משמש כראיה בתיק, המשיבה אינה מוגבלת בבקשתה להמשיך ולהחזיק בו. יחסי הגומלין המתקיימים בין הוראות סעיפים 32 ו-39 לפקודה נדונו בר.ע.פ. 1792/99 אלי גאלי נ. משטרת ישראל פ"ד נג (3), 312.  כב' השופט חשין קבע כדלקמן:

"סעיף 39 לפקודת החיפוש מסמיך את בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32 "אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו" הוא בעל החפץ". אין זה תנאי בלעדיו אין, כי אותו חפץ הוגש כראיה לבית המשפט, ומכאן שסמכותה של המשטרה אינה מוגבלת לחפצים העשויים לשמש כראיה בהליך משפטי".

כב' השופט חשין מייחס משקל של ממש לשיקול המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כאשר הוא אמור לשמש ראיה במשפט, אך הוא מאזן בינו לבין אינטרס הפרט.

"ואילו נכס שנתפס למטרה אחרת - למשל, כדי שישמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה - שיקול זה ששימש לתפיסת הנכס יוסיף וישמש אף לענין המשך ההחזקה בו.  הגיונה של עילת התפיסה יוסיף וישמש גם לענין המשך ההחזקה בחפץ. כך נעמת את אינטרס הפרט עם אינטרס הכלל, ונשלול מנכס את חירותו, רק במקום שטובת הכלל דורשת כן במפגיע".