החלטה בתיק בש 3163/05

1.         נגד המשיב הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329 (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.         בכתב האישום נטען, כי בתאריך 16/11/05 בשעות הצהריים, נהג סאלם עבד אלהאדי (להלן: "המתלונן") במשאית שבבעלותו סמוך לצומת כפר החורש שבכפר יפיע.

            באותה עת, נהג ח'אלד ג'אזי (להלן: "ח'אלד") במכוניתו בסמוך לצומת הנ"ל, ופגע במשאיתו של המתלונן (להלן: "התאונה"). המתלונן וח'אלד יצאו מרכביהם והחלו מדברים ביניהם לעניין התאונה, לפתע הופיע הנאשם שהינו בן דודו של ח'אלד ודקר את המתלונן בחזהו השמאלי באמצעות סכין שאחז בידו.

            כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרם למתלונן פצע דקירה בעומק של 5 ס"מ בחזהו השמאלי, והוא נזקק לטיפול ואשפוז רפואי.

3.         עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה זו להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

4.         בבקשה זו טענה המבקשת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב, העבירה המיוחסת למשיב חמורה ביותר על פי טיבה ונסיבותיה. בגין עניין של מה בכך וללא כל התגרות מצידו של המתלונן, דקר המשיב את המתלונן בעוצמה באמצעות סכין. טענה עוד כי מהתנהגותו של המשיב עולה חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט, שכן עדי ראיה הם בני משפחתו של המשיב והמתלונן מתגורר בסמוך אליו, לכן קמה נגדו חזקת מסוכנות.

5.         ראשית כל, ראוי לציין, כי בישיבה ביום 24/11/05 הצהיר ב"כ המשיב כי לצורך הדיון בבקשה, הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, נוכח הסכמה זו הורתי על קבלת תסקיר מעצר.

            בישיבה יום 12/12/05 חזר בו ב"כ המשיב מהסכמתו הנ"ל וטען כי עוצמת הראיות לא נמצאת במדרג הגבוה של ראיות לכאורה. אינני מקבל גישה זו של הסניגור, כאשר הסכים הסניגור לקיומן של ראיות לכאורה הוא מחוייב להיצמד להסכמה זו. עם זאת, עיינתי בחומר הראיות, ונחה דעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שיש בה הפוטנציאל להביא בסופו של ההליך לידי הרשעת המשיב בעבירה מיוחסת, די לי בשלב זה להצביע על העימות שנערך בין דודו של המשיב - וליד ג'אזי - לבין המתלונן וסאלח עלי סאלח, שם לכאורה קושר וליד את המשיב לפציעה במתלונן.

גם הודעתו של סאלח עלי סאלח מיום 21/11/05 בה סיפר כי וליד ביקשו להתערב על מנת להשלים בין משפחת המשיב לבין משפחת המתלונן, בשל העובדה כי אחיינו של וליד דקר את המתלונן.

הסניגור בטיעוניו העלה סתירות בהודעות המתלונן. עיינתי בהודעות, לכאורה המדובר בסתירות שוליות, זניחות שאינן יורדות לשורש העניין. מכל מקום, טענות אלה מקומן הוא בבוא העת לכשיידון התיק לגופו של עניין.

6.         לעניין עילת המעצר, אין ספק כי העבירה המיוחסת למשיב מקימה עילת מעצר, סעיף 21(1) (ג) (4) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") קובע כי קיימת עילה למעצר עד תום ההליכים וקיימת חזקת מסוכנות אם הנאשם ביצע: "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". בענייננו, נסיבות ביצוע העבירה, השימוש בסכין, מקימות חזקת מסוכנות ועל המשיב לסתור חזקה זו.

7.         השאלה העיקרית שאני נדרש להכריע בה בדיוננו הינה, האם הצליח המשיב לסתור את חזקת המסוכנות, והאם ניתן לשחרר אותו בחלופת מעצר?

            באשר לנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת, כתב האישום וחומר הראיות לכאורה מלמדים, כי על רקע של תאונה בין שני רכבים בה מעורב בן דודו של המשיב עם המתלונן וללא כל התגרות או פרובוקציה מצד המתלונן, הופיע המשיב ודקר את המתלונן בחזהו השמאלי באמצעות סכין. בעקבות הפציעה נגרם למתלונן פצע דקירה בחזהו השמאלי, הוא אושפז ליומיים ושוחרר.

            לעניין שימוש באלימות, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי:

"לנוכח האלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, מצווים בתי המשפט להכביד את ידם על עבריינים החוטאים בתחום זה, והכבדה משמעה גם שלילת חירותם של העבריינים אף בטרם הסתיים משפטם" (בש"פ 2059/05 תק-על 2005 (1) 3026).

כמו כן נקבע:

"השימוש באלימות בחברה הישראלית הפך לנגע והשימוש בנשק קר או חם ליישובם של סכסוכים, שוב אינו תופעה שחריגים חוטאים בה והיא נחלתם של רבים, ובכללם בני נוער. על מנת לבער את הנגע או לפחות לצמצם את היקפו, ראוי כי בית המשפט יבהיר בפסיקה עקבית מי שכך נוהג אחת דינו לשלם על כך בשלילת חירותו, גם בטרם הורשע..." (בש"פ 3022/01 תק-על 2001 (2) 320).

יחד עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי:

"המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש ואינו מיועד להשיג מטרה של הרתעה וכל מקרה נבחן לנסיבותיו הן באשר לקיום ראיות לכאורה והן באשר לאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של נאשם פחותה (הוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996). אכן כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות" (בש"פ 2506/05 תק-על 2005 (1) 4872).