החלטה בתיק בש 3028/04

1. לפני בקשה על בסיס סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 לחייב את המשיבה בפיצוי בגין מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 1906/97 של בית משפט זה ובגין הוצאות הגנתו באותו התיק. בהמשך להחלטתי מיום 06.12.05, אכריע בנטען בקצירת האומר.

2. א.         אזכיר, כי בסעיף 80 לחוק העונשין התנאי לזכות בתשלום פיצוי והוצאות ההגנה

הוא זיכויו של המבקש. בענייננו זוכה המבקש דנן, הנאשם דהתם, מן האישום, שביום 05.02.97 החזיק ב-12.41 גרם נטו הרואין ברכבו. הזיכוי בהכרעת הדין, שניתנה ביום 08.02.98, היה מוחלט, דהיינו לא מן הספק ולא טכני.

ב.         עוד אזכיר, כי ישנם שני אדנים חילופיים לפסיקת פיצויים והוצאות על-פי סעיף 80 לחוק העונשין. לפי הרישא לסעיף הנ"ל, ש"ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה", או לפי הסיפא לסעיף הנ"ל, ש"ראה (בית המשפט - ג'ט"ל), נסיבות אחרות המצדיקות זאת (פסיקת הפיצוי וההוצאות -ג'ט"ל)".

3. העובדות הצריכות לעניין הן, שביום 05.02.97 נעצר המבקש ביחד עם אחר, רונן פרץ, כשברכב, אשר שכר המבקש, ובו הוא נהג בשעת המעצר, נמצאו 12.41 גרם נטו הרואין. במשטרה נחקר המבקש שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא שמר על זכות השתיקה. בפעם השניה הוא הכחיש כל מעורבות או ידיעה בקשר לסם והפליל את רונן פרץ באופן בלעדי. בפעם השלישית הודה המבקש בהחזקתו הבלעדית בסם וגרס, שלרונן פרץ לא היה כל חלק בהחזקת הסם. בבית המשפט הודה המבקשת בהחזקת הסם הן לפני השופטת

התורנית והן בפני השופט, ששמע את התיק העיקרי. לאחר קבלת תסקיר לעונש הבהיר לו כב' סגן הנשיא מכליס (כתוארו אז), שאם ירצה, בית המשפט ירשה לו לחזור בו מהודאתו. המבקש ביקש, שיושמעו הטיעונים לעונש ורק לאחר, שהתביעה עתרה למאסר משמעותי, ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו. הרשות ניתנה לו ביום 09.06.97 ותיק ההוכחות הועבר לשמיעה בפני. ביום 08.02.98 (4 ימים לאחר תום תקופת המעצר עד תום ההליכים בת השנה, שהיתה קבועה בחוק באותם הימים) זוכה המבקש זיכוי מוחלט. זאת לאחר, שבית המשפט העליון החליט, שיש מקום להאריך את תקופת מעצרו מעבר לשנה תוך הציון, שהתארכות המשפט נבעה מהעתרות בית המשפט לכל בקשות הדחיה מטעם הנאשם. כמו כן, יצוין, שבמהלך משפטו, אשר מטבע הדברים דן בשאלה, מתי שיקר הנאשם ומתי דיבר אמת - כשהודה בחשדות ובאישום נגדו, או כשכפר בהם - טען המבקש, שהוא חף מפשע, ושאף לא היה מודע להחזקת הסם על ידי רונן פרץ (שהרי עסקת הסם לא נערכה לפניו), וכי הודאתו בביצוע העבירה, המיוחסת לו, נבעה מפחדיו מפני רונן פרץ. לטענתו, רונן לחץ ואיים עליו, שיודה בהחזקת הסם במקומו, בין היתר, בטענת השווא, שיושת עליו עונש, שלא יחרוג מהפעלת המאסר המותנה בן החודשיים, התלוי ועומד נגדו. עוד יצוין, כי בהודאתו בפני החוקר המשטרתי (ת/10) מסר המבקש, שהסם שלו ורק שלו, שרונן פרץ לא היה עמו ברכב בעת עסקת הסם, שהוא נסע לעסקת הסם מחוץ לבאר שבע תוך השארת רונן פרץ במועדון "הדקל" בבאר שבע ושלאחר רכישת הסם חזר לבאר שבע ברכב, כדי לאסוף את רונן.  לפי דו"ח העיקוב של העוקב מספר 738 כל התאור הזה, נסיעתו מחוץ לבאר שבע בלעדי רונן פרץ וחזרתו למועדון בבאר שבע כדי לאספו, היה מופרך מיסודו (עמ' 45 להכרעת הדין). עוד יצוין, כי במהלך המשפט (ביום 25.11.97) ניתנה לבית המשפט הודעה מוסכמת, לפיה ביום  10.11.97 בבית המעצר נגרמו לנאשם חבלות בכל חלקי גופו במהלכן נשברה ידו (עמ' 33 לפרטיכל). בהכרעת הדין בית המשפט ראה באירוע חבלתי זה בבית המעצר אישור לגרסת האיומים של רונן פרץ תוך ציון עדותו של הנאשם, כי בתום המכות אמרו לו המכים "יש לך ד"ש מרונן" (עמ' 46 להכרעת הדין).

4. באשר לעילה לפסיקת פיצויים והוצאות כי לא היה יסוד להאשמה, הרי יסוד זה נבחן באורח אובייקטיבי, לפי השאלה, אם חומר החקירה, שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום, היה מעלה אצל תובע סביר ציפיה, כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה..."  [ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ו (3) 73, 89 (מול האות "א")]. אין

ספק ספיקא, שכאשר בפני התובע הונח חומר חקירה, ובו אמרותיו הסותרות של המבקש, לרבות הודאתו בהחזקתו הבלעדית בסם ולרבות כפירתו בהחזקתו בסם, כאשר חזקת המקום עמדה לנגד עיני התובע, היה זה אך סביר, שהתובע יגיש את כתב האישום להכרעת בית המשפט. מסקנה זו אינה משתנה נוכח העובדה, שבהשוואת דו"ח העוקב מספר 738 להודאת המבקש (ת/10) ניתן היה לדעת מראש, שבהודאה זו כלול שקר ביחס לאי-נוכחותו של רונן פרץ ברכב בעת הנסיעה מחוץ לבאר שבע לצורך קבלת הסם. הרי, סביר היה למסור לבית המשפט את ההכרעה, שמא הודאתו של המבקש בחלקו שלו בביצוע העבירה היא אמת והכחשתו את חלקו של רונן פרץ היא שקר.

5. נשאלת השאלה, אם במהלך המשפט נוצרו נסיבות אחרות, המצדיקות פסיקת פיצויים והוצאות. ניתן לגרוס, שבבחינת השאלה, אם הודאתו של המבקש נבעה מאיומיו ולחציו של רונן פרץ, שכאשר השקר המצוי בהודאתו, כאמור, הצטבר לשבירת ידו של המבקש בבית המעצר, גבר משקלן של הראיות, המובילות לזיכוי באופן, שהזיכוי היה ידוע מראש. ואולם, אפילו נטענה טענה זו במסגרת "הנסיבות האחרות", המצדיקות מתן פיצוי,  וגם אם נדע, שטרם זיכויו המוחלט היה מעצרו של המבקש ארוך (שנה וארבעה ימים) (אם כי המבקש נושא בחלק מן האחריות לזאת, כשחלפו ארבעה חודשים עד אשר ביקש לחזור בו מהודאתו בבית המשפט וגם לאחר מכן ביקש דחיות לא מעטות במשפטו), וגם אם נדע, שהמבקש לא נתקבל בחזרה לעבודתו בתום מעצרו הארוך, הרי בנסיבות העניין המבקש אינו זכאי לפיצוי ולהוצאות הגנתו. זאת, כי המבקש עצמו, אשר עתר לקבלת פיצוי למעלה משש שנים תמימות לאחר זיכויו, לא תרם לחקר האמת, כשהודה במשטרה בעבירה, שלא ביצע. יתרה מכך, הוא לא תרם לחקר האמת, כשהודה פעמיים בבית המשפט, הן בפני השופטת התורנית והן בפני השופט בעת המענה. הורגלו הנאשמים, התובעים, הציבור והשופטים, שאדם, שהודה בחקירתו במעשה, שלא ביצע, יבוא בשערי בית המשפט ויכפור במיוחס לו בכתב האישום. אם בע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מ"ד (1) 653, 659 - 660 לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בעקבת ראשית הודייתו בפני שוטר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאין מקום לפסוק פיצויים בגין מעצרו או הוצאות הגנתו של המבקש דנן, מר מוריס דדון, כשזוכה על אף הודאתו בפני שני שופטים שונים, שהחזיק בסם מסוכן מסוג הרואין במשקל 12.41 גרם נטו שלא לצריכתו העצמית.

על מבקש זה יש לומר, שלא תרם לחקר האמת ובגין מעצרו אינו זכאי לפיצוי או להוצאות

 הגנה.

מוחזר בזאת תיק החקירה לבאת כוח המשיבה המלומדת.

ניתנה היום י"ט בטבת, תשס"ו (19 בינואר 2006) במעמד הצדדים

קלדנית: חיה דמרי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: