החלטה בתיק בש 3023/08

1.         בקשות למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם בתיקים פ"ח 5028/08 ופ"ח 5029/08.

2.         המשיבים הינם שני אחים תושבי כפר ינוח. המשיב 1 (להלן: "חמד"), יליד 1981, ואילו המשיב 2 (להלן: "רתיב") יליד 1983.  נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א)+(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והיזק בחומר נפיץ, עבירה לפי סעיפים 452 ו-454 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין

3.         בכתב האישום שהוגש כנגד המשיבים נטען כי בין זיאד ביבאר (להלן: "המתלונן"), המשמש כחבר מועצת כפר ינוח, לבין המשיבים ובני משפחתם קיים סכסוך שמקורו פוליטי. נטען כי בלילה שבין 14.6.2008 ל-15.6.2008, בחצות או בסמוך לכך, באזור הכפר ג'ת-ינוח, נסעו המשיבים ברכב מסוג פולקסווגן כשברשותם רימון יד הלם מס' 30 (להלן: "הרימון"), אותו החזיקו ללא רשות כדין. השניים נסעו לאזור תחנת הדלק "גל" בכפר ינוח אשר בבעלות המתלונן. מדובר בתחנת דלק הנמצאת בסמיכות לבתי מגורים. באותה שעה שהה במקום אחיו של המתלונן, העובד כשומר לילי בתחנה. בסמוך לשעת חצות חלפו השניים עם רכבם ליד תחנת הדלק והשליכו את הרימון לעבר התחנה. הרימון התפוצץ בשטח התחנה וגרם נזק למקום.

4.         בבקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים טוענת המאשימה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על-ידיהם. המאשימה מציינת כי חמד הודה בביצוע העבירות, ואף קשר את אחיו רתיב למעשים. כמו כן מפנה המאשימה לראיות נוספות המחזקות ותומכות בהודאתו של חמד, והן צילום הרכב כפי שנקלט על-ידי מצלמות האבטחה של התחנה, הודאתו של חמד ועדויות בדבר המניע והסכסוך בין המשפחות וכן מסמכים שכתב חמד לאחר האירוע המחזקים את הודאתו.

5.         המשיבים כופרים בכל הטענות שנטענו כנגדם. חמד, אשר כאמור הודה בחקירתו בביצוע העבירה, חזר בו מההודאה בחקירות מאוחרות יותר וטען טענת אליבי לפיה שהה בזמן האירוע במסעדה שבבעלותו.

המשיבים מעלים טענות רבות נגד קבילותה של ההודאה וטוענים כי חמד הודה בעקבות פיתוי והשאה מצדו של המדובב שהוכנס לתאו על-ידי השוטרים וכן מצדם של השוטרים. עוד טוענים המשיבים לקשיים רבים בחקירה ומחדלים המטילים בספק את גרסת המאשימה. בין היתר הצביעו על כך כי החוקרים לא לקחו את חמד לשחזור ולאיתור מקום זריקת נצרת הרימון; לא נערכה בדיקה לאיתור טביעות אצבע על מנוף הרימון שנמצא; טרם התקבלה תשובה של המעבדה הביולוגית ביחס להימצאות די-אן-אי או ממצאים אחרים שיכולים לקשור את המשיבים לזריקת הרימון.

כמו כן טענו כי המאשימה לא מילאה את חובתה להמצאת חומר החקירה במלואו; הסתירה מהם את יומן העמדה הכולל את הדברים שרשם השוטר שהאזין לשיחתו של חמד עם המדובב בתא; לא המציאה את תמלילי החקירות ואת תמלילי השיחה שבין חמד למדובב; לא נערכה תרשומת על המפגש שבין חמד לקצין המשטרה ששוחח עמו קודם להודאה והיעדר קלטת או תמליל של אותה שיחה, אשר לטענתם הוקלטה על-ידי החוקרים.

6.         עוד טענו המשיבים כי אין כל בסיס בחומר הראיות לטענה שחמד קשר לאירוע את רתיב. לטענתם, פרט להודעה ממנה ניתן ללמוד שהמדובב אמר לחוקרים כי חמד קשר את אחיו רתיב לאירוע, אין ראיה על כך, ודווקא עיון ביומן העמדה מגלה כי השוטר שהאזין לכל השיחה לא שמע את חמד מפליל את אחיו רתיב.

7.         המאשימה טענה בבקשה כי די בעובדות לגביהן קיימת ראיה לכאורה, דהיינו זריקת רימון ההלם על-ידי המשיבים, כדי להצביע על מסוכנותם ולהצדיק את מעצרם עד תום ההליכים. לעומתה טוענים המשיבים כי אפילו קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, הרי שנסיבות האירוע אינן מצדיקות את המעצר; למשיבים אין עבר פלילי, שניהם שירתו בצבא, וזריקת רימון ההלם אינה מצביעה על מסוכנות, שהרי מדובר ברימון אשר פגיעתו קלה, אם בכלל, והוא מיועד לפיזור הפגנות ולא לגרימת נזק.

8 .        הואיל והצדדים חלוקים על דיותן של הראיות, ולחלופין על עצמתן של הראיות ביחס לכל אחד מהמשיבים ובמיוחד ביחס לרתיב, אפרט בקצרה את הראיות שהובאו על-ידי המאשימה ואת הראיות והמחדלים שעליהם מצביע בא כוח המשיבים. עם זאת בטרם אפרט את הראיות, אזכיר כמה מושכלות יסוד לעניין מעצר עד תום ההליכים.

9.         כידוע, בשלב זה של ההליך לא בוחן בית המשפט מהימנותם של עדים. המבחן שנקבע בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133) לקיומן של  ראיות לכאורה הוא כדלקמן:

'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט-תוך בחינתן בחקירות, קביעת אמיתות ומשקל-יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר (עמ' 147).

בתי המשפט הוסיפו כי בשלב זה של ההליך יש לבחון את עצמתן ו"משקלן" של הראיות, וכי הבחינה בשלב המעצר אינה בחינה טכנית בלבד (ראה בש"פ 2637/97 האשם נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 8.5.1997); וכן בש"פ 9218/03 דורון בראט נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 28.10.2003)).

 בהתאם לעקרונות אלו אסקור את הראיות שהובאו על-ידי המבקשת, את הפרכות הנטענות ואת מחדלי החקירה הנטענים, ולאחר מכן אכריע בבקשה.

10.        מעיון בתיק החקירה מתברר כי במועד האירוע (בלילה שבין 14-15 ביוני 2008) שהה בתחנת הדלק מר גיזאל ביבאר, אחיו של המתלונן. בהודעתו מיום 15.6.2008 סיפר כי כמנהגו מדי לילה ישן בתחנה. לפתע שמע רעש של פיצוץ חזק. בעקבות הרעש יצא וראה רכב מתרחק. לדבריו, מדובר ברכב פרטי לבן. העד מספר כי לא ראה כל נזק או שרפה, למעט אש בתעלת הניקוז ששככה מעצמה. העד הבהיר כי אחיו, המתלונן, הוא חבר מועצה. על כן חשד שהאירוע קשור לתפקידו זה של האח. העד מצא את שרידי הרימון והזעיק את אחיו.

11.        המתלונן מסר בהודעתו מיום 17.6.2008 כי שמע על האירוע מאחיו והודיע למשטרה. כאשר ניגש לתחנה, ראה כי לא נגרם כל נזק לרכוש, וכל שראה הוא כי כלב השמירה במקום מבוהל (שורה 10). המתלונן סיפר כי בתחנה מותקנת מצלמת אבטחה. כאשר צפה בתמונות, ראה רכב לבן חולף על פני השער, לאחר מכן הסתובב ושוב חלף על פני השער. שוב הסתובב, וכאשר חלף בשלישית ליד השער, הושלך החפץ שבעקבותיו נראה פיצוץ עז.

            המתלונן הבהיר כי הרכב שנראה בצילומים דומה לרכבו של חמד סעד (המשיב 1), שהוא אחיינו של ראש המועצה.

12.        בחקירתו מיום 27.6.2008 סיפר כי כאיש האופוזיציה במועצה הושפל פעמים רבות על-ידי ראש המועצה. בין היתר הוגשה נגדו תביעה בגין הוצאת לשון הרע. באחת ההזדמנויות כששהה בביקור משפחתי בכפר, נחתכו שני צמיגי מכוניתו. המתלונן ראה שני אנשים רצים לכיוון ביתו של ראש המועצה, שבסמוך לו גרים גם המשיבים. עם זאת הדגיש כי "יש לציין שאישית אני לא קיבלתי שום איום ממשי מאף איש שאני יכול להצביע עליו. לא קיבלתי שיחות מאיימות בטלפון או בטלפון הנייד שלי".