החלטה בתיק בש 2978/07

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 + 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

מעובדות כתב האישום עולה כי במועדים הרלוונטים לכתב האישום היו המשיב והגב' יאנה אברמוב, שהינה המתלוננת בתיק זה, ידועים בציבור כבני זוג.

בין התאריכים 15.5.07 - 16.5.07, בבית המתלוננת ברח' פועה 2 בחיפה, תקף המשיב את המתלוננת בכך שסטר לה בפניה, בעט בה בכל חלקי גופה וכתוצאה מכך נגרמו לה סימנים כחולים ביד שמאל, בצוואר ובסנטר, שהינן חבלות של ממש. באותה הזדמנות איים המשיב בפגיעה שלא כדין בחייה של המתלוננת, בכך שאמר לה שיהרוג אותה, זאת בכוונה להפחידה.

בהמשך ביום 18.5.07, בסביבות השעה 05:30, בבית המתלוננת, איים המשיב בפגיעה שלא כדין בחייה ובגופה של המתלוננת בכך שאמר לה שירביץ לה ויעשה אותה נכה, זאת בכוונה להפחידה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996.

בין היתר, נכתב בבקשה כי בידיה של המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים במיוחד עקב עברו הפלילי המכביד, העובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה והעבירות נשוא תיק זה בוצעו זמן קצר לאחר ששוחרר ממעצר ממושך אותו ריצה בגין תקיפת אותה מתלוננת.

הסניגור המלומד טען כי ראיות הלכאורה אינן בעוצמה מספקת לשם מעצר עד תום ההליכים, זאת על אף העובדה שמבחינה טכנית קיימות ראיות לכאורה.

לדעתו, המדובר בתלונה מפוקפקת וכבושה של מתלוננת, שהיא בעייתית ואינטרנסנטית.

לדעת הסניגור המלומד, התמונות שבתיק החקירה אינן תואמות את תלונותיה של המתלוננת ואין בתיק תעודה רפואית לגבי מצבה.

לדעתו, תלונתה של המתלוננת נובעת מחששה שהמשיב יפנה לגורמי הרווחה כדי ליטול על עצמו את הטיפול בילדתם המשותפת.

עוד הפנה הסניגור המלומד את בית המשפט לדו"חות הפעולה של השוטרים, מהם עולה, לדעתו, כי המתלוננת הזעיקה את המשטרה בטענה שקרית.

הסניגור אישר את העובדה שהמשיב שוחרר מבית הסוהר בתאריך 20.3.07 אחרי ריצוי 15 חודשי מאסר  בהם קיבל טיפול נגד אלימות. בנוסף לכך, נטען בפני, כי המשיב הינו נקי מסמים, מצא עבודה והסיבה היחידה לתלונה היא האיום שהוא יעזוב את המתלוננת.

הסניגור המלומד מסכים כי במידה ובית המשפט יגיע למסקנה שקיימות ראיות לכאורה "ברור שיש עילת מעצר".

בית המשפט עיין, שב ועיין בכל חומר החקירה והגיע למסקנה שאמנם קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב בהן עדותה של המתלוננת, פציעתה של המתלוננת ודו"חות הפעולה של השוטרים.

כאן המקום לציין כי בשורה ארוכה של החלטות קבע בית המשפט העליון כי בשלב זה ההליכים אין לקבוע עמדה באשר למהימנות ולמשקל הראיות, אלא יש לבחון האם, על פניהן, יש בהן כדי להוות ראיות לכאורה ובענין זה ניתן לצטט את האמור בבש"פ 661/88, מדינת ישראל נ' דנן שם נקבע:

"זוהי דרך הניתוח הראויה לבחינתה של הראיה לכאורה. השופט הבוחן אותה אינו קובע מימצאים מרשיעים או מזכים על פיה. אין הוא עוסק בסיכום הראיות והכרעה באשמה. הוא קובע את סיכוייה בסיכום המשפט. הוא בוחן את ערכה הראייתי הגולמי, את הפוטנציאל הראייתי הטמון בה ואת אפשרויות התפתחותה בעתיד. הוא עוסק אפוא בהערכת הסיכויים הגלומים בראיה. על בסיס כל אלה הוא קובע, אם ישנו סיכוי סביר לכך כי בסיום המשפט תיהפך הראיה הגולמית לראיה רגילה, אשר על פיה ניתן לקבוע את אשמת הנאשם. אכן, בשלב המעצר עד תום ההליכים אין השופט קובע מימצאים בטוחים. כל שבידו אינו אלא להעריך סיכויים סבירים".

אף בבש"פ 8087/95 שלמה זדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 קבע בית המשפט העליון את אותו כלל.

מכאן, לעילת המעצר.

בנסיבות הקיימות, משקבעתי שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, קיימת עילת חזקת מסוכנות על פי קביעת המחוקק בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים.