החלטה בתיק בש 2957/05

בפני ערר על החלטת בימ"ש השלום חיפה (כב' השופט א. אליקים), אשר ניתנה בב"ש 5575/05, (להלן" "הבקשה"), ושלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 3596/05, (להלן: "התיק העיקרי").

בד בבד עם הגשת הבקשה, הגישה המשיבה נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה בתיק העיקרי.  בכתב האישום יחסה המשיבה לעורר עבירות של גניבה, לפי  סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, שיקרא (להלן: "החוק"), החזקת מכשירי פריצה, עבירה לפי סע' 409 לחוק, נהיגת רכב מנועי  ללא רישיון, עבירה בניגוד לסעיף 10א לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961, (להלן: "הפקודה"), נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סע' 67 לפקודה וכן עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בניגוד לסע' 2 (א) + (ב9 לפקודת הביטוח. 

בפרק העובדות שהיוו הבסיס לכתב האישום נטען:

 כי ביום 6.10.05, שעה 13:30, ברח' זלמן שניאור 36 בחיפה, גנב העורר מגב' פרידמן בינה, (להלן: "המתלוננת"), תיק שהיה תלוי על כתפה, בכך שנטל אותו ממנה ונמלט מהמקום. בתיק היו    1,500 ש"ח, כרטיס אשראי, מכשיר שמיעה, מסמכים שונים וטלפון נייד.

העורר נתפס בכף, עת ישב בתוך רכב ותיק המתלוננת מונח על רגליו ביחד עם זוג גרביים וכלי פריצה, מבלי שיהיה בפיו הסבר סביר. בכתב האישום נטען עוד כי העורר נהג ברכב מצומת חוצות המפרץ ועד לרח' הגיבורים 38 בחיפה, בהיותו פסול מלהחזיק רישיון נהיגה בהתאם לגזר הדין של בימ"ש לתעבורה קריות ואשר ניתן בת. פ. 1135/03, עקב כך, הוא נהג ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח תקיפה.

במ"ש קמא שמע את טענות הצדדים וקבע שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר; חרף היות העבירות המיוחסות לעורר, עבירות כנגד הרכוש. העורר ריצה עד כה מאסר שישי כשמהמאסר האחרון הוא שוחרר רק ביום 7.6.05.

העורר תקף אישה מבוגרת בת 78, וביצע את העבירות בעת שרחף מעל ראשו מאסר מותנה חב הפעלה, לכן קמה עילת מעצר נגדו עקב מסוכנותו וכי לדעת בימ"ש קמא אין בחלופת המעצר כדי לאיין מסוכנות זו.

הסנגור בפני, לא חלק על הטענה שקיימות ראיות לכאורה וכי הנסיבות של המקרה דנן וקיומו של המאסר המותנה, גם בעבירות רכוש קמה עילת מעצר - ראה דבריו בעמ' 4 לפרטי-כל בימ"ש קמא. אך, הוא תקף את קביעת בימ"ש קמא ביחס לחלופת המעצר. לדעת הסנגור, חלופת המעצר שהוצעה, ראויה והולמת היא.

העורר חטף את תיק המתלוננת, אישה מבוגרת - בת 78, מהכתף, נמלט כשהיא רצה בעקבותיו, תוך שהיא צועקת. עת העורר נתפס נמצא ברשותו סם מסוכן לצריכה עצמית. הוא ריצה עונשי מאסר לא קצרים. עצם העובדה שהעורר שוחרר ממאסרו ביום 7.6.05 וכעבור מספר חודשים, ביום6.10.05, ביצע את העבירה נשוא כתב האישום בתיק העיקרי, מעידים על סכנה ממשית שהעורר יוצר כלפי סביבתו הקרובה והרחוקה. חובה היא על בית המשפט לשמור על בטחון הציבור ולמנוע פגיעה מתמשכת בגופו ורכושו.

העורר החל את דרכו בעולם הפשע בשנת 1990, בהיותו בגיל 16, תוך שהוא פוגע בציבור מבחינות שונות. היה בפיקוח קצין מבחן ונידון למאסר מותנה ואח"כ נשלח אל מאחורי סורג ובריח לתקופות לא קצרות, אך הוא לא למד את הלקח ולא גילה כל כוונה אמיתית וכנה שפניו לשיקום.

אמנם הסנגור הסכים בדבריו בבימ"ש קמא שיש במאסר המותנה כדי לחזק את הטיעון לקיומה של עילת מעצר והמאשימה טענה לקיומו של מאסר מותנה של שנתיים וחצי, חב הפעלה. עיינתי ברישום הפלילי שהוגש בפני וכי בהרשעה מס' 5 עולה כי הוא נידון ביום 9.4.00, בבימ"ש מחוזי חיפה בת. פ. 334/99 לשלוש שנות מאסר מהן חצי שנה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים, כך שתקופת התנאי הסתיימה ביום 10.4.04.

בהרשעה מס' 6 של הרשעותיו הקודמות נאמר כי הוא נידון ביום 2.11.03, ע"י בימ"ש קריות לעונש מאסר בפועל וכך נרשם:

" מאסר למשך 15 חודשים. הוארך בשנתיים מע"ת"

על כן; ומשום שלא ברור איזה עונש הוארך ואיך יתכן בו זמנית בימ"ש מטיל עונש מאסר בפועל מחד ומאידך הוא מאריך מאסר מותנה קודם. ביקשתי ועיינתי בגזה"ד ומתברר כי בימ"ש השלום פעל כדין, מה גם, הסנגור לא חלק על קיומו של מאסר מותנה חב הפעלה.

התנהגות העורר מצביעה על הכנה, מעקב ותצפית כלפי קורבנו, תוך שהוא בוחר לו קורבן חלש שזקוק להגנה ולשמירה מפני כל פגיעה. התנהגות זו מעידה על אופיו המסוכן וזאת מעבר ובנוסף לאלמנטים שהבואו לעיל - ראה והשווה  בש"פ 6998/05, מיום 3.8.05.

בית משפט קמא היה מודע לחובתו שנקבעה בדין לבחון את חלופת המעצר, ולא שוכנע כי בנסיבות העניין, יהיה בחלופה כדי להשיג את תכלית המעצר. ראה בש"פ 3691/91 מ"י נגד וישניצקי , פד מה(4),עמ' 540, בש"פ 3442/98 מ"י אייל מלכא, דינים עליון, כרך נד עמ' 373 , בש"פ 3217/02  - אילן זינו נ' מדינת ישראל . תק-על 2002(2), 425, עמ' 426ובש"פ 4039/00 מ"י נ' דרעי, תקדין עליון 2000 (2) 983.

מידת האימון שיש לתת בעורר מהווה  מרכיב נוסף וחשוב בבחינת חלופת המעצר, ובעניין זה נאמר כי:

"חלופת מעצר בנוייה גם על אמון ....., וכיוון שנשקפת ממנו סכנה גדולה, קשה להניח שהוא ראוי לאמון במידה שתצדיק את השחרור מן המעצר. הש' בייסקי הציג זאת בבש"פ 697/90 מ"ד נגד אבו עגווא ואח' בעמ 664: 'ככל שהסכנה לציבור גדולה יותר, העבירה נפוצה יותר, ויכולת הפיקוח על הנאשם קשה יותר, כי אז מטבע הדברים, עשוי בית המשפט להגיע למסקנה, כי דרך אלטרנטיבית למעצר אינה יעילה, ואינטרס הציבור דורש הגנה מפני הנאשם על ידי מעצר. ".

מה גם שיש להניח בפני בית המשפט נתונים מספיקים שיהיה בהם כדי לקבוע שקיימת חלופה שתבטיח את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של המשיב תהיה פחותה. כפי שקבע כב' השופט י' טירקל בבש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4), 702 ,עמ' 705-706: