החלטה בתיק בש 2821/08

בקשה להוצאת צו מעצר כנגד המשיב, אשר אין מחלוקת כי שחרורו בבית משפט השלום היה עקב טעות, שנבעה מהעדר ידיעת מותב בית משפט השלום על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר הורתה על המשך דיון בעניינו תוך כדי מעצרו.

הדיון התקיים בהעדר המשיב אשר לא התייצב.

ב"כ המשיב חולק על זכות המדינה לבקשתה, וסבור כי אין ליתן צו מעצר בהעדר המשיב, אלא שעל המדינה לעשות מאמץ לאיתור המשיב ולהביאו לדיון בבקשה. ב"כ המשיב מתבסס בהתנגדותו על שתי טענות האחת היא ששחרורו של המשיב נבע בין היתר בשל התרשלותה של המדינה, שלא מסרה הודעה מסודרת מבעוד מועד על החלטתה לקיים הליך ערר בבית המשפט המחוזי, והשניה, כי הליך לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק) נועד לצרכי חקירה, וכי ההליך הנכון בענייננו, הוא בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק.

להשלמת התמונה יצויין, כי בין לבין גם לא התייצב המשיב לדיון שנקבע בתיק העיקרי, והוצא כנגדו לעניין זה, צו הבאה ללא שחרור.

מלכתחילה סבור הייתי, כי יש ממש בדברי ב"כ המשיב, באשר להליך המתבקש, ולכאורה לא קיים הבדל בין המבוקש על ידי המדינה לבין הוצאת צו הבאה לדיון. ואולם, במחשבה שניה, אני סבור כי אין הדבר כך, וכי יש יסוד לבקשת המדינה, אף שנכון הוא, כי ההליך הראוי אינו לפי סעיף 12 לחוק, שתכליתו, הן עפ"י המינוח בו נוקט המחוקק בו - "חשוד" והן כמבואר בסעיף העוקב לו -סעיף 13 לחוק,  מעצר לפני הגשת כתב אישום.

הואיל וכנגד המשיב הוגש כתב אישום, חלות בענייננו שתי הוראות חוק אחרות - סעיף 21 (א) (2) וסעיף 52  (א) לחוק.

סעיף 21 (א) (2) לחוק, דן במעצרו של אדם לאחר הגשת כתב אישום כנגדו וקובע, כי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום רשאי לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם...הופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.

בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי השחרור בערובה היה שגוי וכי החלטת בית משפט השלום ניתנה, בלא שהובאה לידיעתו החלטת בית המשפט המחוזי בדבר המשך מעצרו של המשיב. בנסיבות אלה ברור הוא, כי נתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה, שכן החלטת בית משפט השלום ניתנה למעשה בחוסר סמכות והיא למעשה בטלה מעיקרא (void),  שהרי אינו יכול כמובן לחלוק על החלטת ערכאה בכירה לו. ממילא התקיים איפוא תנאי הוראת סעיף 21 (א) (2) לחוק וקם יסוד לבקשת המדינה להוצאת צו מעצר.

אי הופעת המשיב לדיון בתיק העיקרי, מקיימת גם עילה נוספת המנויה בסעיף 21 (א) (2) לחוק, והיא הפרת תנאי השחרור בערובה. כידוע, עפ"י סעיף 48 (א) לחוק, תנאי מתנאי השחרור הוא התייצבות להליך משפטי ומשלא עשה כן המשיב הפר תנאי שחרורו והקים עילה נוספת למעצרו.

בנסיבות אלה נראה אכן כי הדרך הפורמלית הראויה היתה צריכה להיות בבקשה עפ"י סעיף 52 לחוק הדן בעיון חוזר בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, וזאת על בסיס העובדות החדשות שנתגלו ושינוי הנסיבות.

מכל מקום, אינני מוצא מקום לייחס חשיבות יתרה לכותרת הבקשה "להוצאת צו מעצר לפי ס' 12 לחוק" ומששוחרר המשיב בנסיבות שפורטו לעיל, ממילא שריר וקיים צו המעצר כנגדו.

בשולי הדברים וקודם חתימה אעיר, כי לא מצאתי יסוד לשתי טענותיו הנוספות של הסניגור, האחת נוגעת לרשלנות ("תורמת") מצד המדינה והשניה כי המשיב משוחרר מזה כשלושה שבועות ועל כן אין לעוצרו שנית.

באשר לטענה הראשונה, נראה לי כי מוטב שלא היתה מועלית כלל. משהתייצב המשיב בבית המשפט כשהוא מיוצג על ידי סניגור (אפילו מחליף לסניגור הקבוע), ראוי היה בעתירתו לשחרור המשיב, כי יהיה מעודכן ואף יעדכן את בית המשפט בעניינו של התיק וההחלטות שניתנו בו, בבחינת officer of the court.  

למען הסר ספק אדגיש, כי אין בליבי ספק כלל, זאת אף מהיכרותי את הסניגור, כי בעת שהתייצב בפני חברי הנכבד כב' השופט נ' אבו טהה ועתר לשחרור המשיב, לא היה מעודכן בהתפתחויות ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולא העלה כלל על דעתו חלילה הטעיה כלשהיא. ואולם, משהעלה ב"כ המשיב עתה את טרונייתו כנגד המדינה, איני מוצא מנוס מלהעיר  הערתי זו.

באשר להערה השניה הנוגעת לאי מעצרו על רקע היותו משוחרר: אכן שיקול כאמור הינו אחד השיקולים ואולם זה יעשה במסגרת הדיון לגופו. בשלב זה, משמשוחרר המשיב בטעות, קל וחומר כשהפר תנאי שחרורו ולא התייצב למשפטו, יש לעוצרו.

בנסיבות אלה הנני מורה על מעצרו של המשיב אשר יובא בפני בתוך 24 שעות ממעצרו. בהעדרי - יובא בפני השופט התורן, תוך שהמזכירות תקפיד להביא בפני השופט התורן תוכן החלטה זו, לרבות החלטתי מיום 11.2.08 (ב"ש 2139/08) והחלטת ביהמ"ש המחוזי (ב"ש 297/08 מיום 13.2.08).

ניתן היום ב' ב אדר ב, תשס"ח (9 במרץ 2008) במעמד הצדדים.