החלטה בתיק בש 2811/05

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בת"פ 4148/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה.

ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו בתיק העיקרי, זו הבקשה שבפני.

כתב האישום מיחס למשיב עבירות של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, שוד מזוין בחבורה, עבירה לפי סעיף 402(ב) + סעיף 29 לחוק העונשין, שימוש ברכב ללא רשות, עבירה לפי סעיף 413(ג) + סעיף 29 לחוק העונשין וכליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 + סעיף 29 לחוק העונשין. על פי המיוחס לו בכתב האישום, המשיב קשר עם אחרים קשר לשדוד ציוד מכאני כבד מאתר המאובטח ע"י חברת השמירה. המשיב והאחרים ערכו סיור מוקדם באתר וביצעו את השוד כאשר הגיעו בלילה לאתר, כפתו את השומר ושדדו שופל מסוג קאטרפילר 950. יצוין כי השופל אותר מאוחר יותר בידי אחד המעורבים.

למען הסדר יצוין כי שנים מהמעורבים, יוסף חאלדי  וסאמי כראמה, נעצרו  עד תום  ההליכים.  בכל הנוגע ליוסף חלדי ניתנה החלטה מנומקת לעניין מעצרו ע"י בית משפט זה,  ב"ש (חיפה) 2696/05 מדינת ישראל נ' יוסף בן חוסיין חאלדי, תק-מח 2005(3), 7856. ההחלטה אושרה ע"י בית המשפט העליון בבש"פ 9613/05 יוסף חאלדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 506.

בפתח הדיון בפני הודיעו באי כוחו של המשיב לבית המשפט כי המשיב אינו חולק על כך כי קימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכן הם אינם חולקים על קיומה של עילת מעצר. הדיון התמקד בסוגיית המסוכנות ואפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

ב"כ המבקשת מציינת בטיעוניה את חלקו של המשיב בביצוע העבירות, זאת על פי חומר הראיות. הוא זה ששכר הרכב ששימש לביצוע השוד, הוא נכח בזירה בעת ביצוע העבירה ולטענת ב"כ המבקשת הוא גם זה שנמלט והסתתר, עד שנעצר באקראי במחסום משטרתי כאשר חזר לתחומי ישראל מחברון.  בנסיבות אלו טוענת ב"כ המבקשת כי אין מדובר רק במסוכנות, העולה מעצם ביצוע העבירות, כך לכאורה, אלא גם בסיכון מוחשי להימלטות מאימת הדין, אם ישוחרר המשיב בכל חלופה שהיא.

ב"כ המשיב לא חלקו, כאמור, על קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה ועילת מעצר. עם זאת טענתם לעצם הימצאותו בזירה לא ברורה ואינה מתיישבת עם ההודאה בדבר קיומן של ראיות. טענתם היא כי נקלע לזירה באקראי בעת שטייל באזור עם ידידה. בכל מקרה אין הם מכחישים כי העד כראמה מציין כי המשיב שהה ברכב בעת שבוצע מעשה השוד באתר העבודות. טענתם העיקרית היא כי מעבר לישיבה ברכב לא עשה דבר, דהינו הוא לא השתתף בכפיתתו של השומר ובביצוע השוד בפועל.

ב"כ המשיב אינם מבהירים בטיעוניהם את טעמי ישיבתו של המשיב ברכב בעת ביצוע השוד. עם זאת ולצורך הדיון בבקשה זו מוכן אני לקבל את הטענה כי תפקידו התמקד בישיבה ברכב. ואולם לא ניתן לקבל את הטענה כי לא ידע מה מתרחש בזירה מספר מטרים ממנו. ואם ישב ברכב כתצפיתן/מאבטח בעת שחבריו "טיפלו" בשומר האתר וביצעו את השוד, גם אז יש לראותו כשותף לביצוע המעשים שבוצעו על ידם, זאת מעצם תרומתו לביצוע בדרך של שמירה והתראה על מתקרבים לאתר. למצער - יהיה חלקו כמסייע לביצוע העבירות העיקריות. בכל מקרה קיימות גם לשיטתם של באי כוחו ראיות ולו להרשעתו בעבירות סיוע לעבירות העיקריות.

העבירות שבוצעו הן עבירות חמורות המקימות עילת מסוכנות. מעבר לחזקת המסוכנות הקבועה בחוק לעבירות מסוג זה לא ניתן להתעלם מהתחכום, התכנון ושיטת הביצוע, המעידים על מערך של ארגון פשיעה או לכל הפחות כנופיה מאורגנת ומיומנת. מכאן גם המסוכנות הנשקפת מכל אחד מהשותפים.    

על זאת יש להוסיף את נסיבות שהייתו של המשיב בחברון.  יצוין כי בעדויותיו אין הסבר מניח ליציאתו לחברון ושהייתו שם זמן לא מבוטל מאז האירוע נשוא כתב האישום ועד שנעצר. יצוין כי בחקירתו הראשונית שנעצר במחסום הכחיש  שהיה בזירה ובהמשך טען שהיה בצפון יומיים לבד וישן בכרמיאל. בעדות זו לא איזכר כלל את ידידתו שכאמור הייתה עמו, על פי עדותו המאוחרת ועדותה.  תיאור המקומות בהם היה, לטענתו, אינו מתיישב עם דוחות האיכון של הטלפון הנייד שברשותו. מכל האמור ניתן גם ללמוד על ניסיונו להעלים מידע מהחוקרים.

בסיכומו של דבר קיימת עילה למעצרו הן מחמת מסוכנות לציבור והן מחמת הסכנה להימלטות מאימת הדין. בנסיבות אלו מתקיימות כל עילות המעצר הקבועות בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996.

כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

בבואו של בית משפט לשקול מסוכנותו של נאשם ולבחון אפשרויות לשחרורו לחלופת מעצר עליו לבחון את מידת המסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו.  כבר נפסק  כי: