החלטה בתיק בש 2787/05

זו היא בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו של המשיב, שנעצר בהחלטתו של בית משפט זה בב"ש 1700/05, החלטה מיום  14/6/05 (ב"ש (חיפה) 1700/05 מדינת ישראל נ' אילי בן ג'ריס ג'רג'ורה,  תק-מח 2005(2), 5460).  העובדות הרלוונטיות לבקשה הן כדלקמן:

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1)+(2) לחוק העונשין ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בכתב האישום מתואר אירוע במהלכו ניסו שוטרים לעצור עבריין תנועה כדי לרשום לו דו"ח על עבירה שביצע. הרכב נסע אל בית בכפר אעבלין שם עצר. כאשר ביקש אחד השוטרים את הרשיונות מהנהג הותקף על ידו באלימות. בהמשך הגיע לזירה המשיב, שהוא אחיו של הנהג, תקף את אחד השוטרים במוט ברזל, לקח מהשוטר שנפגע בראשו את אקדחו ואיים עליו, בעוד אחיו מאיים על שוטר אחר באמצעות סכין. המשיב תקף שוטר במכות ובבעיטות וגרם לו לחבלות. יצוין כי לאחר האירוע נמלטו המשיב ואחיו. המשיב התייצב מאוחר יותר בתחנת משטרה והסגיר את עצמו.

 בנימוקי בית המשפט למעצרו של המשיב כתבתי:

"התנהגותו של המשיב, כפי שהיא עולה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מעידה על מסוכנות ממשית שקשה לצפות את היקפה ותוצאותיה. הנסיון למנוע את רישום דו"ח התעבורה לאחיו, ובהמשך התקיפה האלימה של השוטרים, כל אלה משקפים יחס בוטה ומסוכן כלפי בטחון הציבור וזלזול כלפי החוק וכלפי גורמי אכיפת החוק, המעמידים בספק של ממש את יעילותה של חלופת מעצר אשר יהא בה כדי להגשים את מטרת המעצר. הציבור אינו צריך לשאת בנטל הסיכון מהתנהגותו הפוגענית והמסוכנת של המשיב. חלופת מעצר הולמת מצב שבו יש בחלופה כדי לענות על זכותו של הציבור לבטחון ולהגנה. אין זה המקרה. אין גם מקום, בנסיבות הענין, להטיל על המשטרה הכורעת גם כך תחת הנטל, את המשימה לפקח (גם אם קיימים מפקחים מטעם המשיב) על קיומם של תנאי השחרור, פיקוח שבנסיבות התנהגותו של המשיב עלול לסכן את שלומם של השוטרים."

מטעמים אלו של מסוכנות הורה בית המשפט על מעצרו עד לתום ההליכים.

המבקש ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדחה.  בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופטת ארבל (בבש"פ 5826/05 אילי ג'רג'ורה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 4330 ) נאמר:

"המעשים המיוחסים לעורר הנם חמורים וזאת משתי סיבות. האחת, התנהגותו האלימה אשר יכלה להביא לתוצאות טרגיות. העורר לא היסס לצאת מביתו, לתקוף אדם במוט ברזל בראשו, לחטוף אקדח, לכוונו לראשו של אחד השוטרים ולאיים כי יעשה בו שימוש. שנית, המעשים המיוחסים לעורר הופנו כלפי שוטרים שביקשו לאכוף את החוק. בכך הפגין העורר זלזול בוטה ברשויות החוק, מה שמעיד כשלעצמו על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו (בש"פ 1413/05 מחמוד אדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 27.2.05) והאסמכתאות המובאות שם). כן, יש בהתנהגותו כדי להעמיד בספק רב את מידת האמון שניתן לייחס לו, אמון המהווה את התנאי הבסיסי לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר (בש"פ 5062/04 ר.א. נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 7.6.2004)). בנוסף, יש לציין, כי על אף העובדה שזו לו הפעם הראשונה בה הסתבך בפלילים, קם החשש שמא, לא יהסס העורר לתקוף פעם נוספת שוטרים שיבואו בקרבתו, בין אם במקרה ובין אם לצורך פיקוח על שמירת התנאים המגבילים שיוטלו עליו במידה וישוחרר ממעצר."

כאמור - עילת המסוכנות הייתה הבסיס העיקרי לדחיית הערעור. עוד נאמר בהחלטת בית המשפט העליון כי:  

"בדיון שנערך בפניי הובהר שקבועים שני מועדים לשמיעת משפטו של העורר במהלך החודש הקרוב. אין מדובר בתיק מורכב ולכן קיימת סבירות גבוהה לסיום שמיעתו בזמן הקרוב ואני מניחה שאכן כך יהיה. בנסיבות אלו, איני מוצאת כי יש לשחרר את העורר ממעצרו."

אכן התקיימו  דיונים והסתימה שמיעת עדי התביעה, אלא שעקב מחלת פרקליטה בוטלה ישיבה והדיון נדחה לשתי ישיבות הקבועות ליום 22/11/05 וליום 15/12/05.

הסניגורית הגישה בקשה זו לעיון חוזר בטענה שדחיית מועדי שמיעת הראיות שינו את הנתונים עליהם ביסס בית המשפט העליון את החלטתו, ככל שהדבר נוגע למועדי שמיעת הראיות. מכאן, לטענתה, קמה עילה לעיון חוזר. עוד טוענת היא כי עצם סיום שמיעת עדויות התביעה מהווה עילה לעיון חוזר בעניין המעצר. בפני טענה עוד כי העונש הצפוי לנאשם אינו כבד ובהתאם אין זה ראוי שייעצר תקופה העלולה לעלות על העונש שייגזר עליו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין עילה לקיומו של עיון חוזר בהחלטת המעצר וכי גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה.

החלטה על "מעצר עד תום הליכים" משמעה - עד לסיום הדיון בתיק. עצם העובדה שהסתימה פרשת התביעה אינה עילה לעיון חוזר כי הרי בעצם ההחלטה המקורית הובא בחשבון כי "תום ההליכים" הוא סיומו של ההליך העיקרי בפסק דין סופי.

במקרה זה גם אין בסיום פרשת תביעה כדי להוות נתון התומך בבקשה לעיון חוזר. עילת המעצר לא הייתה סיכון להשפעה על עדים וכיוצ"ב אלא סיכון לשלום הציבור, לרבות לשוטרים שידרשו לפקח על תנאי שחרורו. נתון זה לא השתנה עם סיום פרשת התביעה ומכאן שאין בעצם סיום פרשת התביעה עילה לעיון חוזר.

גם התארכות ההליכים בעניין זה אינה מצדיקה עיון חוזר. אמנם ישיבת הוכחות בוטלה עקב מחלת פרקליטה ואולם שתי הישיבות שנקבעו הן בתוך פרק זמן סביר, כאשר שמיעת הראיות צפויה להסתיים באמצע חודש דצמבר 2005, דהיינו כשבעה חודשים ממועד הגשת כתב אישום. אין מדובר, אם כן, בהתארכות דיונים מעבר לפרק הזמן של תשעת חודשי המעצר המצדיקה, מכוח הוראת חוק, בחינה מחודשת של סוגיית המעצר וגם מטעם זה סבור אני כי לא קמה עילה להורות על עיון חוזר במעצרו. ראה לעניין זה בש"פ 5399/94 פרדקין נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 164 שם נאמר:

"החלטה על מעצר עד תום ההליכים פירושה הוא - כשמה וכתוארה - החלטה ולפיה מורה בית-המשפט כי נאשם יהיה במעצר המדינה עד תום ההליכים נגדו באותו משפט שבו ניתן הצו. ומתוך שסעיף 53 לחוק מורנו כי יש לשחרר נאשם העצור במשך שנה מיום הגשת כתב האישום, יודעים אנו כי צו למעצר עד תום ההליכים עשוי להתפרש, לכאורה, כצו למעצר למשך שנה (אלא-אם-כן יסתיימו ההליכים קודם לכן). והוא, אמנם, דין להלכה. ואולם אם נקרב מבטנו למשפטו של פלוני, נדע כי דין להלכה אינו בהכרח אף דין למעשה. נניח, למשל, כי ניתן צו למעצרו של פלוני עד תום ההליכים, ומסתבר כי פלוני מוחזק במעצר כתשעה חודשים, משפטו טרם החל, עד תום שנת המעצר נקבעו אך שתי ישיבות בלבד לשמיעת המשפט, והצפי הוא לישיבות משפט נוספות רבות. פלוני זכאי, לדעתי, לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר כאמור בסעיף 37 לחוק, שהרי מעבר הזמן, כשהוא לעצמו - בוודאי אם מדברים אנו בזמן ניכר - עשוי לזכות נאשם בעיון חוזר. לא נתכוונו לומר כי פלוני יזכה אוטומטית בשחרור ממעצרו - כיצד נוכל לומר והרי החוק אינו מכתיב כך - אלא שבמניין שיקוליו של בית המשפט יבוא מעתה גורם שלא היה בו מלכתחילה, לאמור, כי חלפו תשעה חודשים באפס-מעש. לשון אחר: כל שיקולים הראויים לבוא במניין להוצאתו של צו מעצר מלכתחילה יובאו במניין גם לאחר תשעה חודשים, אלא שלחבורת השיקולים יצטרף שיקול נוסף, ומישקלו כערכו. האיזונים והמישקלות ייערכו מחדש - תוך פינוי מקום לשיקול החדש - ובית-המשפט יעשה כחוכמתו"

(יצויין כי ההחלטה נוקטת בלשון שנת מעצר כפי שהיה החוק אז. ר.ש.)

במקרה זה, כאשר הדחיה במשפט אינה ארוכה והיא בגבולות פרק זמן תשעת החודשים הקבוע בחוק, אין בעצם הדחיה עילה לעיון חוזר.