החלטה בתיק בש 2784/08

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, ת.פ. 7107/08, בו מואשמים המשיבים בעבירות של שוד, קשר לפשע, גניבה מרכב, שינוי זהות של רכב וכניסה למקום מגורים בכוונה לבצע פשע. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. בקשה זו היא הבקשה שבפני.

על פי עובדות כתב האישום, המשיבים הינם חבריו של זאב "זיו" גרובנר (להלן: "זיו"). בתוך כך, מכירים הם את אילנה גרובנר, אימו של זיו (להלן: "אילנה"). אילנה עבדה במשך כ-11 שנים בעבודות משק בית בבית משפחת סדגר בחיפה (להלן: "הדירה"). מכוח עבודתה בדירה הכירה אילנה היטב את הדירה ותכולתה, לרבות הכספות שהיו בה. בתאריך 2.6.08 או בסמוך לכך קשרו המשיבים ביחד עם זיו קשר לבצע שוד בדירה. המשיב 1 קנה שלושה זוגות גרביונים שנועדו לשמש ככיסוי פנים במהלך השוד. המשיבים שכרו בתאריך 4.6.08 רכב מסוג יונדאי עמו ביקשו להגיע לדירה. המשיב 2 פרק לוחיות זיהוי מרכב דומה על מנת שיוכל להרכיבן על הרכב ששכרו המשיבים כדי להקשות על זיהויו.

בתאריך 5.6.08 יצאו המשיבים עם זיו מכרמיאל לכיוון הדירה כשהם מצוידים באזיקונים, נייר דבק, כפפות ואקדח צעצוע הנחזה להיות אקדח אמיתי. בהגיעם לחיפה החליף המשיב 2 את לוחיות הרישוי של הרכב בלוחיות הרישוי הגנובות. המשיבים החנו את הרכב בחניון הדירה וזיו נכנס לדירה בעזרתה של אילנה וסימן למשיבים שהצטרפו אליו. המשיב 2 וזיו עלו לקומה השנייה בה היה באותה עת גיא סדגר (להלן: "המתלונן"). כאשר זיו מאיים על המתלונן בעזרת האקדח תפסו את המתלונן, כפתו אותו בעזרת אזיקונים, סגרו את פיו בעזרת נייר דבק והשכיבו אותו על בטנו. לאחר מכן פנו המשיב 2 וזיו לכספות שבדירה והחלו לנסות לעקרן ממקומן. המשיב 1 הוביל את אילנה לקומה השנייה והצטרף לחבריו. משלא הצליחו לעקור את הכספות פנו המשיבים וזיו למתלונן ותחת איומי אקדח וכשהם בועטים בו ניסו המשיבים לחלץ מהמתלונן את הקוד לכספות. המשיבים וזיו שבו לכספת שבחדר הארונות בקומה השנייה ואחרי שהצליחו לעקרה ממקומה הורידו אותה לקומה הראשונה תוך גרימת נזק למדרגות ורצפת הדירה. המשיב 1 יצא מהדירה לחניון על מנת להביא את הרכב בעוד המשיב 2 וזיו הוציאו את הכספת שהכילה תכשיטים לרחוב. הם פנו לעבר החניון והבחינו כי הרכב חסום על ידי רכב אחר שמונע מהם להימלט. המשיבים וזיו ניסו להזיז את הרכב החוסם עד שהבחינו בשוטרים המגיעים לדירה. המשיב 2 וזיו נמלטו מהמקום והמשיב 1 עוכב על ידי השוטרים כשהוא יושב ברכב.

המבקשת טוענת כי קיימות ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים הכוללות את הודעותיהם המפורטות של המשיבים בהן הם מודים במיוחס להם ומפרטים כיצד תוכנן השוד וכיצד התנהל השוד ומה היה חלקם וחלקם של האחרים בשוד; שחזורים מצולמים שערכו המשיבים בהם מתואר אופן ביצוע השוד; הודעותיו של המתלונן שנכח בבית בעת התרחשות השוד; דו"חות פעולה המתארים את מעצרו של המשיב 1 בפתח הבית בו בוצע השוד בעודו יושב בתוך הרכב השכור; דו"חות המתארים את מצב הדירה, מיקום הכספת ברחוב, מיקום רכבם של המשיבים; דו"חות המתארים את אופן קשירת המתלונן בדירה; מסמכים ועדויות המעידים על שכירת רכב היונדאי על ידי המשיבים; עדות עדת ראיה המספרת על המלטות חשוד מהזירה, התואמת לתיאור ההמלטות עליו מוסר משיב 2 בעדותו.

המבקשת טוענת כי מעשי המשיבים מקימים חזקת מסוכנות וחשש לביטחונו של הציבור ולשיבוש הליכי חקירה ומשפט ולהימלטותם מן הדין. לטענת המבקשת, מדובר במעשים שנעשו תוך תעוזה רבה והפעלת אלימות כלפי מתלונן ששהה בתוך ביתו. המבקשת מציינת כי למשיב 2 עבר פלילי קודם בעבירת סמים. לטענת המבקשת, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותם של המשיבים פחותה.

ב"כ המשיב 1 מאשר כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעט לעניין העבירה של גניבה מרכב שלגביה המשיב 1 לא ידע שמעשה זה בוצע בכלל. כן מאשר ב"כ המשיב 1 כי קיימת עילת מעצר, אך לטענתו, בהתחשב בנסיבות הכוללות, מסוכנותו של המשיב 1 אינה בעוצמה כה גבוהה המחייבת מעצר עד תום ההליכים וניתן להסתפק בחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

נטען כי חלקו של המשיב 1 באירוע קטן יותר והוא נגרר לכאורה על ידי אחר. ב"כ המשיב 1 טוען כי אילנה, שעבדה במקום השוד כעוזרת בית ונכחה במקום בעת ביצוע השוד, שוחררה ללא כל תנאי לאחר ששהתה במעצר בית של 10 ימים ולא יוחסה לה מעורבות כמבצעת בצוותא. כן טוען ב"כ המשיב 1 כי זיו, שהוא הרוח החיה והמובילה, נמצא בבריחה מהמשטרה, למרות שהוא זה שעלה ראשון לדירה, ניגש למתלונן ביחד עם המשיב 2, אזק אותו, סגר את פיו והשכיב אותו על בטנו והוא זה שאחז באקדח והצמיד אותו לראשו של המתלונן. המשיב 1 טוען כי לא הוא זה שנקט באלימות כלפי המתלונן וזיו היה זה שהציע לבצע את העבירה, הוא המתכנן והיוזם והוא המנהיג. לטענת המשיב 1, יש בכך שאילנה משוחררת ללא כל תנאי וזיו טרם נתפס משום אפליה כלפי המשיב 1, אשר שיתף פעולה מראשית חקירתו כמעט והביע חרטה וצער עמוקים על מעשיו.

המשיב 1 טוען גם כי נסיבות המעשה אינן כה חמורות מאחר שנעשה שימוש באקדח מפלסטיק, דבר המעיד על כך שלא הייתה כוונה לפגוע, מאחר שהאלימות שהופעלה כלפי המתלונן מינורית יחסית מכיוון שלא היה צורך בטיפול והוא אפילו לא נחבל וכן מאחר שבסופו של דבר לא הצליחו לגנוב דבר ומדובר בהתנהגות חלמאית, לא של פושעים מקצועיים, שנתפסו בגלל שניסו לפרוץ רכב של שכנה שחסם את רכבם.

לטענת המשיב 1 הוא בחור צעיר ורווק, נורמטיבי לחלוטין ללא הרשעות קודמות, אשר סבל ממחלה קשה בעבר ומדובר במעידה חד פעמית והוא נגרר אחרי אחר בשל אופיו החלש ובשל מצוקה כלכלית.

ב"כ המשיב 2 מסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טוען כי קיימים בקיעים בפעולות המבקשת והתנהלותה בתיק. המשיב 2 טוען כי הוא בחור צעיר, מאורס, עובד בחברת הוט מזה תקופה ארוכה ואין המדובר בעבריין מסוכן אלא באדם מן היישוב אשר נקלע לאירוע כזה לראשונה בחייו. המשיב 2 טוען כי מעשה השוד אינו במדרג הגבוה של עבירות מסוג זה שכן המשיב 2 מסר גרסתו במשטרה עם מעצרו, קשר עצמו למקום האירוע ואף הודה במיוחס לו, שיחזר את האירוע והבהיר את חלקו במעשה, לא נהג באלימות כלשהי כלפי המתלונן והיה חלק פסיבי באירוע.

במקרה זה אין מחלוקת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיבים. המשיבים אף הודו במעשים ושחזרו את אירוע השוד. כן קיימות עדותו של המתלונן וראיות נוספות, כפי שפורט לעיל בטיעוני המבקשת.

בהתאם, ובשים לב לכל האמור לעיל, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את הסיכוי הסביר להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. עניין השתתפותו של המשיב 1 בביצוע עבירה של גניבה מרכב, שאיננה העבירה העיקרית והמשמעותית ביותר, יבחן בבוא העת על ידי בית המשפט שידון בתיק העיקרי, אך ככלל המשיבים אינם מכחישים קיומן של ראיות לכאורה בנוגע לעבירות המיוחסות להם ובעיקר בנוגע לעבירת השוד, המקימה חזקת מסוכנות ועילת מעצר. על כן, ניתן לקבוע כי קיימת עילת מעצר בענייננו לגבי שני המשיבים.

מדובר בעבירות חמורות אשר בוצעו באלימות כלפי המתלונן תוך כדי הפחדתו באמצעות חפץ הנחזה להיות אקדח וכפיתתו באזיקונים, כל זאת כאשר המתלונן שוהה בתוך ביתו. על כן, בנסיבות העניין, ניתן לומר כי נשקפת מסוכנות מהמשיבים והמשיבים לא הפריכו חזקת מסוכנות זו. בנוסף לעילת המסוכנות קים חשש, בנסיבות עבירות חמורות, של המלטות מאימת הדין. אוסיף עוד כי כל עוד לא אותר זיו קיים גם חשש של שיבוש מהלכי משפט אים ידעו המשיבים או מי מהם ליצור עימו קשר.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , לא פורסם (1997).

וכן ראה:

בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, לא פורסם (1998), שם נאמר: