החלטה בתיק בש 2750/05

1.         נגד המשיבים 1-3 (להלן: "הנאשמים"), הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות על ביטחון המדינה, עבירות סמים חמורות ועבירות נוספות. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 16.2.03, הוגשה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט נעתר לבקשה, כאשר תקופת מעצרם של הנאשמים הוארכה מעת לעת. ביום 31.3.05 הורה בית משפט זה, בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון, על שחרורם של הנאשמים - משיבים 2 ו-3 למעצר בית מלא, אשר יהא בדירה פלונית בנצרת עילית, בהשגחת שני ערבים - משיבים 4 ו-5 דנן - אשר ישהו יחד עם הנאשמים כל העת. בהחלטתו, הורה כב' הנשיא בן דוד, כדלקמן:

"כמפקחים על תנאי השחרור על ידי השניים ישמשו גב' מופידה קהמוז ומר אדיב קהמוז אשר ישהו שניהם יחד, כל העת, עם שני המבקשים בכתובת דלעיל." (ההדגשה שלי - ב.א.)

2.         ביום 28.5.05 הורה בית משפט זה , מפי כב' סגן הנשיא חיים גלפז, על שחרורו של המשיב מס' 1, אף זאת בעקבות הנחיית בית המשפט העליון. תנאי השחרור אשר נקבעו, כללו אף הם תנאי מעצר בית זהים לאלה שהושתו לגבי הנאשמים האחרים, כאשר אף זו הפעם, מונו הערבים - משיבים 4 ו-5 דנן - כמפקחים על קיום תנאי השחרור. בית המשפט קבע כדלקמן:

"מר אדיב קהמוז וגב' מופידה קהמוז שהתמנו כמפקחים לעניין יוסף ואחמד, מתמנים בזאת בהסכמתם כמפקחים אף לעניינו של סעד בדירה האמורה ושניהם יחדיו ישהו כל העת בדירה האמורה עימו." (ההדגשה שלי  - ב.א.)

3.         מונחות עתה בפני שתי בקשות לחילוט הערבויות שהפקידו הנאשמים והערבים להבטחת תנאי השחרור. על פי האמור בבקשות, עולה כי הערבה - המשיבה מס' 4, מופידה קהמוז - הפרה פעמיים את התחייבויותיה לפיקוח על הנאשמים. ביום 11.9.05 בשעות לפני הצהריים, נערכה ביקורת משטרה בדירה, בה אמורים המשיבים לשהות. בביקורת הסתבר, כי המשיבה 4 לא שהתה בדירה. על פי דברי המשיבים נסעה מופידה לאילת להביא את ילדיה ותגיע מאוחר יותר. ביום 27.10.05 בשעות הבוקר, נערכה ביקורת נוספת על ידי אנשי המשטרה. אף הפעם נמצא כי המשיבה 4 אינה נוכחת בדירה. לדברי המשיב 1, נסעה המשיבה 4 לביטוח לאומי בקרית שמונה, לצורך הבאת טפסים. ביקורת נוספת שנערכה באותו יום העלתה כי המשיבה מס' 4 טרם חזרה.

4.         לטענת המבקשת, העדרותה של המשיבה מס' 4 מן הדירה ואי עמידתה בהתחייבותה לפקח על הנאשמים, עומדת בניגוד להחלטותיו של בית משפט זה, כפי שהובאו לעיל. הפרת תנאי השחרור האמורים נתפסים על ידי המבקשת כהפרה על ידי כל המשיבים יחדיו. על כן, טענה המבקשת כי יש לחלט את הערובות אשר עליהן חתמו כל המשיבים לצורך עמידתם בהתחייבויותיהם.

5.         הסניגור המלומד מתנגד לבקשה ובפיו נימוקים מספר. לטענתו, לא באה בקשת החילוט אלא כדי להטריד את הנאשמים, ולהקשות עליהם את החיים. הנאשמים עצמם קיימו בקפדנות את תנאי השחרור, לא יצאו מהדירה, והמשיכו לשהות בדירה בתנאי מעצר בית מלאים. כל אימת שנעשתה ביקורת הסתבר כי הנאשמים מצויים בדירה וכי מצוי עימם ערב - המשיב 5. לטענת הסניגור, העדרה של המשיבה 4 נבע מחוסר הבנה של החלטת בית המשפט. שני הערבים הבינו כי התחייבותם לפקח על הנאשמים, משמעה כי כל העת ישהה אחד מהם בליוויית הנאשמים, תוך הקפדה על חילופי משמרות, כאשר בכל משמרת יימצא, באופן רצוף, אחד מבין השניים, בכפיפה אחת עם הנאשמים, למען פקח עליהם.

הסניגור הדגיש, כי הנאשמים עצמם מקפידים על מילוי התנאים קלה כבחמורה. על כן, אין לקבוע כי הם עצמם הפרו את תנאי השחרור. לטענת הסניגור פסק הדין שהובא על ידי התביעה, בבש"פ 9626/04 אינו תואם לנסיבות שלפנינו. ואכן, עיון בפסק הדין מלמד כי הנסיבות באותו עניין היו חמורות כמה מונים מנסיבותינו. באותו עניין, הפר הנאשם עצמו את תנאי השחרור באופן בוטה. מאידך, מציג הסניגור שורת פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון, בהם נתן בית המשפט הזדמנויות נוספות לנאשמים שהפרו את תנאי השחרור, תוך הכבדת תנאי הערובה , לכל היותר.

6.         סבורני כי לא היה מקום לחוסר ההבנה או "לטעות" אליה נתפסו המשיבים. נוסח החלטותיהם של כב' הנשיא בן דוד ובעקבותיו של כב' סגן הנשיא גלפז, ברור ואינו נשמע לשני פנים. בכל אחת מן ההחלטות נאמר "ישהו שניהם יחד, כל העת". אין, לטעמי, כל מקום לפרשנות אחרת של נוסח ברור זה, פרט לכך כי השניים אמורים לשהות, בכפיפה אחת, כל העת, עם הנאשמים, כאשר נאסר עליהם לעזוב את המקום.

נכון אמנם, כי על פי התצהירים שניתנו על ידי הערבים, ניתן להבין כי הנ"ל התכוונו לפקח באופן סירוגי, אולם, לאחר ששמעתי את דברי ב"כ המבקשת, לפיה ניתנו התצהירים קודם למתן החלטות (ואכן התצהירים נושאים תאריך 30.3.05 שעה שההחלטה ניתנה ביום 31.3.05), נחה דעתי כי היה על הערבים לדעת שבית המשפט קבע אחרת מאשר נאמר בתצהיריהם.

על כן, משעזבה המשיבה מס' 4 את מקום שהיית הנאשמים בתנאי חלופת מעצר, הרי אין לי אלא לקבוע כי אכן הפרה את התחייבויותיה לפקח על הנאשמים באופן רצוף.

7.         מאידך, מקובלת עלי עמדת הסניגור לפיה הנאשמים עצמם לא הפרו את התחייבויותיהם. אף מקובלת עלי העמדה כי אין לפקוד על המשיב מס' 5 את הפרת חיוביה של המשיבה מס' 4.

8.         המבקשת עותרת באופן גורף לחלט את כלל הערבויות שהופקדו בתיק זה. לטעמי, משלא הפרו הנאשמים והמשיב 5 את התחייבויותיהם, אין מקום לחלט את כלל הערבויות, ובמיוחד לחלט את הערבויות שהפקידו ארבעת אלה, אשר הקפידו על מילוי תנאי השחרור.

מפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר הוגשה על ידי ב"כ הצדדים, עולה מחד ההלכה, כי:

"משמשים תנאי הערובה משום בטוחה לכך כי נאשם יכבד את תנאי השחרור וימנע מלהפר אותם, וכי הערבים שנטלו אחריות לפקח עליו יעמדו בחובה זו, שאם לא כן עלולים להם להפגע בכיסם."

(דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בתיק בש"פ 8626/04 סוצקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (4) 18 עמ' 19, 20).

מאידך, מצאנו כי כאשר מדובר בהפרה שאינה הפרה מהותית, יבחן בית המשפט כל מקרה לגופו ובהתאם יחליט על נקיטת צעדים הראויים בנסיבות העניין. ואכן, בשורת ההחלטות שהומצאו על ידי הסניגור, עולה כי בית המשפט העליון לא מצא לראוי לחלט ערבויות, מקום בו הפרו נאשמים תנאי שחרור (ראה בש"פ 3791/92 אוטמזגין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 186; בש"פ 8931/03 קורד נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 03(6) 24; בש"פ 1280/98 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 98(2) 738) בכל פסקי הדין האמורים לא מצא בית המשפט לנכון להורות על ביטול תנאי השחרור והשבת הנאשמים למעצר אף באותם מקרים, אשר הפרו את תנאי השחרור, הפרות בוטות. בית המשפט אף לא הורה על חילוט ערבויות, אך נראה כי סוגיה זו לא עלתה על המדוכה באותם מקרים.

9.         כאמור, במקרה שלפנינו אין מדובר בהפרה בוטה שהפרו הנאשמים את תנאי השחרור. הנאשמים שוהים בדירה שנקבעה לשם כך ולא יוצאים ממנה אלא ברשות. מאידך, העובדה כי המשיבה מס' 4 הפרה את התחייבויותיה לפקח על הנאשמים, ראויה לתגובה. זאת, למען מנוע אי הבנות בעתיד, ופיקוח ראוי ורציף על הנאשמים. התחייבותה של המשיבה מס' 4, הינה התחייבות עצמאית לפיקוח רצוף על הנאשמים. משהסתבר כי הפרה את חיובה זה, הרי ראוי שבית המשפט יבהיר לה כי תפגע בכיסה.

על פי האמור בהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 8626/04, סכום החילוט הסופי עליו מחליט בית המשפט, במקרה של הפרת תנאי השחרור, גם הוא תלוי בנסיבות, לרבות אופי הפרת תנאי השחרור בו מדובר.