החלטה בתיק בש 2629/05

בקשה לעיון חוזר מטעם נאשם.

1.         המבקש הואשם בתקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה של ממש, בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, בתקיפת קטין, תקיפת בת זוג, איומים והיזק בזדון (להלן - " כתב האישום המקורי"). בינתיים תוקן כתב האישום והמבקש הודה במסגרת הסדר טיעון (כולל הסכמת התביעה להזמין תסקיר משירות המבחן, להלן - " תסקיר לעונש") בכתב אישום מתוקן והורשע בכל העבירות למעט בתקיפת קטין ובתקיפת בת זוג (שנמחקו).

2.         בעבר, עת עמד בעינו כתב האישום המקורי ובין השאר לאור תסקיר מעצר מאת שירות המבחן ולאור עמדת המתלוננת שחררתי את המבקש לחלופת מעצר אצל אחיו בפיקוח שירות המבחן (להלן - "החלטת שחרור"). החלטת השחרור נהפכה ע"י ערכאות הערעור ונקבע כי "אין מקום בתיק זה לחלופת מעצר. האישומים חמורים, והעבר מכביד. אכן צריך שתבוא השעה לתכנית טיפולית לעורר, כתום משפטו, במסגרת שירות בתי הסוהר, אם יורשע וייגזר דינו למאסר ואם בדרך אחרת... אך לא זו העת לאשר חלופת מעצר. אין בידי נוכח המסוכנות והעבר הפלילי, להעתר לערר." (בש"פ 621/05 מפי כב' השופט רובינשטיין).

3.         לאחר הרשעת המבקש עתר בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בקשתו נדחתה ואף ערריו לערכאות נדחו. בהחלטת הערר האחרונה קבעה כב' השופטת חיות כי "במסגרת זו (הטיעונים לעונש, י.ה.) יוכל העורר להעלות טיעונים המבוססים על תסקיר שירות המבחן, לכשיוגש" (בש"פ 4104/05).

4.         המבקש לא אמר נואש ופנה, לאחר קבלת תסקיר  לעונש אל כב' השופט נויטל מבית משפט זה, הדן בתיק העיקרי בבקשה להתיר לו לצאת מבית המעצר לריאיון בבית נועם, מסגרת לטיפול באלימות במשפחה המאפשרת שהיה בשעות הלילה בין כתליה ומעניקה טיפולים, כאשר המטופלים יוצאים לעבודה בשעות היום. בית נועם אינו מהווה חלופת מעצר. בהחלטתו  מ - 18.5.05 כתב כב' השופט נויטל כי לאור דברי כב' השופטת חיות לא יוכל תוך הישענות על ההחלטות שקדמו לה למנוע מהמבקש את המוצע בתסקיר שכן בשלב הדיון בעונש רשאי בית המשפט לבדוק אפשרויות טיפול, הגם שהמתלוננת מצטרפת לבקשת המבקש. בינתיים הגיע תסקיר נוסף לעונש והתקיימה ישיבה נוספת בפני כב' השופט נויטל ובה עלה כי המבקש נמצא מתאים לטיפול בבית נועם. כב' השופט נויטל אפשר למבקש לפנות לבית משפט של מעצרים בבקשתו לשחררו כבר עתה עוד בטרם נגזר דינו לבית נועם.

5.         וכך הגיש המבקש את בקשתו לפני ובה עותר הוא לעיון חוזר בהחלטת המעצר לפי סעיף 52 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים"). המבקש מודע לחסרון בכך שבית נועם אינו משמש חלופת מעצר ועל כן מציע הוא פיקוח קשיח של לא פחות מאחי המתלוננת. לדבריו מדובר בפיקוח משופר ביחס לפיקוח שהוצע בעבר (של אחי המבקש, בעל עבר פלילי רלוונטי). לדבריו נוכח עמדת המתלוננת, עמדת המשיבה "פטרנליסטית" ואף אינה מתיישבת עם הסכמתה במסגרת הסדר הטיעון להזמנת תסקיר לעונש. לגישת המשיבה עמדתה בכל מקרה למאסר בפועל בתיק העיקרי, הדבר היה ידוע למבקש כל העת ואין מקום לפיתוח ציפיות שחרור מטעמו על רקע זה, לאחי המתלוננת עבר פלילי רלוונטי ומכל מקום אין היא חשה בנוח מבחינת ההליך שהובא לפני, הטיעונים לעונש קבועים ליום 13.7.05 ואין מקום לשחרור במסגרת ההליך הנוכחי. אשר לעמדת המתלוננת - אין היא רלוונטית ואין בה כדי להפיג את המסוכנות.

6.         טרם אפנה לגופו של עניין -אסיר מספר טיעונים מהדרך:

ראשית, לא יכולה להיות מחלוקת כי לבית משפט של מעצר (עד תום ההליכים) הסמכות על פי חוק המעצרים לעיין בהחלטות מעצר, אף לאחר הרשעת הנאשם ואף לשחררו לחלופה (בש"פ 1286/02 פדאו"ר, לא פורסם, 02 (8) 320). שאלת השחרור מוטלת במתחם שיקול הדעת.

שנית, אכן יש פטרנליזם מסוים בעמדת המשיבה נוכח רצונה של המתלוננת כל העת ובפרט היום לאחר הרשעה להביא לשחרור המבקש, אך פטרנליזם זה קיים בקביעות בתיקי אלימות במשפחה והוא לגיטימי בהתחשב בערך המוגן במשפט הפלילי, שאינו מוגבל לעמדת הקורבן. נזכור גם כי המבקש הורשע בתקיפת קטין אשר אינו בהכרח שותף לתחושת בת הזוג אף אם היא אימו.

שלישית, המשיבה הסכימה להגשת תסקיר לעונש בתיק העיקרי כחלק מהסדר הטיעון אך לא הביעה הסכמה לאימוץ מסקנותיו והמלצותיו לכשיוגש.

רביעית, ידוע לכל  לשאלת שחרור המבקש כעת, טרם נגזר דינו ומתן אפשרות (לו) להוכיח עצמו במסגרת טיפולית עשויה להיות השלכה חיובית ומקלה על הענישה. ידוע גם כי החלטת שחרור לחלופה או המשך מעצר במסגרת התיק העיקרי ע"י השופט הדן בו לא תאפשר (בהיותה החלטת ביניים במשפט פלילי) ערעור אלא במסגרת ערעור על הפסק בתיק העיקרי דבר אשר ימנע התייחסות עניינית ב"זמן אמת" לשאלת מסוכנות המבקש או הפגתה ע"י ערכאת הערעור.

7.                     לטעמי לשאלות לעיל לא צריכה להיות השלכה על שיקול דעת בית משפט של מעצרים בבקשה לעיון חוזר לפי חוק המעצרים ועליו לתת דעתו על שאלה אחת ויחידה - האם ניתן להפיג את מסוכנות המבקש בחלופה המוצעת כיום. לטעמי התשובה שלילית וזאת ממספר טעמים.

הטעם הראשון - אין שינוי נסיבות משמעותי מבחינת אומדן המסוכנות שערך כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 621/05. כתב האישום המתוקן בו הודה המבקש לא איין את האישומים המשמעותיים בכתב האישום המקורי אדרבא היום המבקש אינו עוד נאשם גרידא אלא מורשע בעבירות חמורות של אלימות במשפחה כולל תקיפת קטין או חסר ישע בנסיבות מחמירות.

הטעם השני - איפיונו של בית נועם כמסגרת שאינה מהווה חלופת מעצר לא השתנה מאז החלטת כב' השופט רובינשטיין. המבקש מטבע הדברים ועובדת מעצרו לא עבר עד כה טיפול להפגת מסוכנותו. השינוי האפשרי, מוכנות אחי המתלוננת , בת הזוג ,להוות גורם מפקח אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת המסוכנות, ודאי לא כלפי הקטין ובנוסף הוא בעל עבר פלילי רלוונטי. אין להקיש בהכרח מהיותו אחי המתלוננת מסוגלותו להפיג מסוכנות בפרט נוכח איומי המבקש (בהם הודה והורשע) כי "אין דבר שיעצור אותי, מתישהו אני יוצא ואחר - כך אתם תראו".

הטעם השלישי - עמדתו של בית משפט זה לא התקבלה ע"י ערכאות הערעור ובית משפט זה כפוף להחלטות אלה. אין בהחלטת כב' השופטת חיות, באינטרסים של המבקש להקלה בעונשו, בעמדת המתלוננת, כמו גם בעמדת התסקיר כדי להשליך על אומדן המסוכנות, על דרכי הפגתה  ועל הקביעה העקרונית בהחלטת כב' השופט רובינשטיין כי דרכי הטיפול במבקש, לאור עברו המכביד, ייבחנו במסגרת מאסרו, אם יורשע וייגזר דינו בתיק העיקרי.

8.         אשר על כן - הבקשה נדחית.

ניתנה היום כ"א בסיון, תשס"ה (28 ביוני 2005) במעמד הצדדים

002629/05בש 120 קלדנית: סופר קרין. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: