החלטה בתיק בש 2163/06

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בת"פ 5096/06, המייחס לו עבירות של קשר לפשע, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, חבלה במזיד ברכב, שוד מזוין בחבורה ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.  ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

על פי כתב האישום יזם המשיב שוד של תחנת דלק והציע לאחר בשם גוזלן להצטרף אליו. ביחד הצטיידו השניים בלבוש מתאים, כלי פריצה וסכין. הם פרצו לרכב וגנבו אותו והגיעו לתחנת הדלק. שם ניגשו למתדלק וגוזלן דרש ממנו את הכספים שהיו ברשותו. במהלך השוד דקר גוזלן את המתדלק בכתפו ובירכו. בהמשך נמלטו מהתחנה ונעצרו זמן קצר לאחר מכן. בעת שנעצרו נתפס הכסף שנשדד מהמתדלק בכיסו של המשיב. 

למען הסדר יצוין כי במקביל הוגש גם כתב אישום כנגד גוזלן והוא נעצר עד לתום ההליכים. עם זאת יודגש כי בית המשפט טרם קבע כי בכל מקרה לא ישוחרר גוזלן לחלופת מעצר אלא שלא עלה בידו להציע חלופה שניתן לשקול אותה.

אין חולק על קיומה של תשתית ראיות שיש בה כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב במיוחס לו. המשיב הודה בביצוע העבירות. הכסף שנשדד נתפס ברשותו ועדות המתדלק קושרת אותו לביצוע העבירות.

אין חולק כי מי שניגש למתדלק היה גוזלן והוא אף זה שדקר את המתדלק ואולם למשיב אחריות גם למעשיו של גוזלן. מעבר להיותו יוזם השוד הוא ידע כי לצורך ביצוע השוד הצטיידו השניים גם בסכין ומכאן שהאפשרות שיעשה בו שימוש לשם ביצוע השוד הייתה חלק מהתכנון המוקדם. על זאת יש להוסיף כי בעת שגוזלן ביצע את השוד של הכסף בפועל ודקר את המתדלק המשיב אבטח את האירוע ובסיומו נמלטו שניהם עם הכסף, שכאמור נתפס בכיסו. מכאן שמדובר בשותפות מלאה בביצוע השוד על כל חלקיו, גם אם חלק מהמעשים בוצעו בפועל על ידי גוזלן.

אין חולק כי המעשים מקימים עילת מעצר. שוד מתוכנן מסוג זה, בחבורה ותוך שימוש בסכין לדקירת אדם, מצביע על תעוזה ומסוכנות.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".

                                     (ההדגשות הוספו.ר.ש.)

בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.

כן ראה:

בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3683;