החלטה בתיק בש 21510/04

1.         כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירות אינוס, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה והיזק בזדון.

            מהאישום הראשון לכתב האישום עולה, כי המשיב הגיע לדירת במתלוננת, היא גרושתו, בסוף חודש נובמבר 2004, כאשר בידו בקבוק ברנדי וניסה לשכנעה לחזור ולגור עימו, כאשר הוא מתחקר אותה האם יש לה מישהו אחר. בסביבות השעה 02:00 נכנסה המתלוננת לישון במיטתה, והמשיב ביקש לישון בחדר אחר בדירתה. סמוך לכך, על פי האמור בכתב האישום, צעק המשיב לעבר המלוננת, כי אם יש אחר שיכול לישון עמה אזי גם הוא יכול. המשיב הרים את השמיכה, תפס את שערות ראשה של המתלוננת, קרע את חולצתה ותחתוניה, תפס בגרונה ונשכב עליה. המתלוננת התנגדה למעשיו, אך ללא כל הצלחה. המשיב החזיק את ידיה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה וזאת ללא הסכמתה.

האישום השני מייחס למשיב, כי ביום 02.12.04 סמוך לשעה 10:00 בבוקר איים המשיב על המתלוננת, משחזרה מלימודיה, כאשר בידיו שתי חגורות מעור עם מתכת, כי "יעשה לה חיים קשים" אם לא תהיה איתו. כשרצתה המתלוננת ללכת לאסוף את ביתם הקטינה מן הגן דחף אותה, לקח את תיקה ומתוכו את מכשיר הפלאפון ואיים עליה כי אם תקום מן הכסא הוא "יהרוג אותה".

            המשיב לקח סכין מטבח, הצמידה בחוזקה לגרונה של המתלוננת כאשר ראשה על השולחן וזאת עד שהסכין הותירה סימן אדום על צווארה של המתלוננת. המשיב אחז בשערה של המתלוננת, הטיח את ראשה בקיר, משך אותה והכריח אותה לשבת ישר על הכסא, אחז בה ושוב איים עליה, כי יחתוך אותה בפניה, בידיה וברגליה כדי שתמות לאט.

            המשיב לקח את המתלוננת עמו להוציא את בתם הקטינה מן הגן ובאותו המעמד ניסה להניא את המתלוננת מלמסור הודעה במשטרה, תוך איום שכשיצא הוא ימצא אותה.

            המשיב חזר לדירת המתלוננת כשזו האחרונה אספה את ילדותיה ונסעה לתחנת המשטרה, ובזמן שהמתין למתלוננת השחית ושבר חפצים בדירתה.

האישום השלישי מייחס למשיב, כי בין השנים 2001-1998 תקף את המתלוננת, בדירתה בשלוש הזדמנויות שונות כשהוא תופס את ידיה ומכה בידיו בראשה ובפניה.

באישום הרביעי מיוחס למשיב, כי בין החודשים אוקטובר - נובמבר 2004 יצר קשר עם אדם בשם מיכאל, הוא המתלונן בתיק שבפנינו, שלמד עם המתלוננת ונפגש עמו. המשיב חקר את מיכאל לעניין יחסיו עם המתלוננת ומשהכחיש שיש לו יחסים עם המתלוננת הניח לו לנפשו. מספר ימים לאחר מכן התקשר המשיב למתלונן ואיים עליו כי יהרוג אותו ואת המתלוננת וכן איים על חייו בשתי הזדמנויות נוספות. 

            במקביל הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים כנגדו.

2.         בדיון שהתקיים ביום 19.12.04 ניתנה החלטה לפיה על המשיב להמציא לביהמ"ש תיעוד רפואי המעיד על בעיית האימפוטנציה לה טען (שכן אם טענתו נכונה יכול שיהיה בכך סיוע לטענתו שלא אנס את המתלוננת).

3.         ביום 23.12.04 טענו הצדדים לגופו של עניין.

            ב"כ המשיב טען, כי מהודעתה של המתלוננת עולה התאריך שבו בוצע האונס, לכאורה, הוא ליל ה 21.11.004. ב"כ המשיב הגיש תצהיר של מעבידו של המשיב, לפיו עבד המשיב בימים 21 ו 22 לנובמבר 2004 בין השעות 08:00 ל 17:00.

            ב"כ המשיב מפנה לעדות אביו של המשיב, לפיה ישן המשיב "לילה לילה" בבית הוריו ולא אצל גרושתו כפי שטענה במשטרה.

            כמו כן מפנה הוא לעדותה של המתלוננת,לפיה היה בינה לבין אבי המשיב סכסוך בו דחף, לכאורה, אבי המשיב את המתלוננת אל הקיר וכך נחבלה ועל דברים אלו חזרה בעימות.

            ב"כ המשיב מלין על העובדה, כי גרסת המשיב לא נבדקה לעומק וכי האירועים הנטענים אינם מתיישבים עם ההיגיון, כגון העובדה שהסימנים על גופה אינם מתיישבים עם הדרך שבה ארע האונס הנטען וכי שלאחר האונס הלכה המתלוננת עם המשיב לחגוג את יום הולדתה של אמו וכי המשיב, שהיה שיכור, זרק בכוונת תחילה את החולצה והתחתון שקרע מעליה.

בנוסף המציא המשיב לביהמ"ש מסמכים לעניין הבעיה הרפואית לה טען והם: הוגש מש/1 - מיום 21.12.04 החתום על ידי ד"ר בוריס, רופא המשפחה, לפיו פנה אליו המשיב בחודש מרץ 2004 והתלונן על "בעיה בזיקפה" ולאור בקשתו של המשיב לא נרשמו דברים אלו במחשב או בגיליון הרפואי של המשיב, אך המליץ לו לפנות לאורולוג או סקסו-פאתולוג.

            כמו כן הוגש מש/2 - "סיכום ביקורים", שנערך ביום 20.12.04, אצל ד"ר סרגיי קרבצ'יק, אשר תחום מומחיותו לא נרשם, במועדים 11.06.03 ו 14.04.03 ושם נרשם בעמודה של "סיבת הביקור"- "התקבל לצורך המשך טיפול עקב הפרעות בתפקוד המיני. לא עבר בירור עד הסוף" וכן "התקבל לאחר בדיקה IVP - ב.מ.פ.  עקב הפרעות בתפקודי המין הוחלט - ניסיון אנפראניל".

4.         ב"כ המבקשת הגיש לביהמ"ש סיכום לעניין הראיות בתיק החקירה בגינם יש לעמדתו לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים נגדו.

5.         מחומר הראיות שהובא בפני אני מוצא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.