החלטה בתיק בש 2096/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5091/06 המייחס לו שני אישומים שונים. האישום הראשון עניינו בעבירת שוד לפי סעיף 402(ב), תקיפה עבירה לפי סעיף 380, נסיון להשמדת ראיה, עבירה לפי סעיף 242 + סעיף 25 ונסיון לשיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 + סעיף 25, הכל לפי חוק העונשין וכן עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים. האישום השני מייחס לו עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

עניינו של האישום העיקרי בשוד של אישה מבוגרת, ילידת 1932. המשיב תלש מצווארה שרשרת זהב ודחף אותה וגרם לחבלה בגופה. המשיב נמלט מזירת השוד, ובהמשך הגיע לחנות תכשיטים ומכר שם את הזהב ובכסף שקיבל רכש הרואין. כאשר נתפס, ניסה להעלים את הסם בדרך של בליעתו. האישום השני עניינו במכירת שרשרת זהב החשודה כגנובה באותה חנות.

הראיות שבתיק מבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב. בעבירות העיקריות של האישום הראשון הוא למעשה מודה וקיימות גם ראיות אחרות התומכות בעדותו, לרבות עדות המתלוננת ועדות בעלת חנות התכשיטים. כפי שכבר ציינתי בהחלטה מיום 9/5/06, צפוי להיות קושי להרשעתו בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, זאת מאחר ולא נחקר על עבירה זו ולא הוזהר במפורש. ראה לענין זה:

ע"פ 5121/98, טור' יששכרוב נ. התובע הצבאי הראשי ואח', תק-על 2006(2),1093.

כמו כן סבור אני כי קיים קושי בהרשעתו באישום השני, מאחר וטענותיו בכל הנוגע למקורה של הטבעת שמכר, כלל לא נבדקו ובהעדר חקירה של ממש, יתכן שיעמוד לו הספק בענין זה. בכל מקרה, איני נדרש כעת להכריע בענין וכל שאציין הוא הקושי הראייתי מעצם ההמנעות בחקירת טענות חשוד בביצוע עבירה.

על אלו יש להוסיף כי ההלכה היא, לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו, בסייגים שפורטו לעיל, שמקומם בבירור לאחר שמיעת מכלול הראיות.

העבירות שבכתב האישום, הנתמכות בראיות, מקימות עילת מעצר ובמיוחד העבירה של שוד לפי סעיף 402(ב). מעבר לחזקת המסוכנות הקבועה בחוק, נפסק לא אחת כי שוד של אישה מבוגרת בנסיבות המתוארות בכתב האישום, מחייב מעצר עד תום ההליכים ומצביע על מסוכנות כלפי הכלל.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

" כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".