החלטה בתיק בש 2085/08

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 1255/08 ועימו הוגשה בקשה זו בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים כנגדו.

כתב האישום מיחס למשיב עבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

לפי העובדות המתוארות בכתב האישום, בתאריך 26.02.08, בסמוך לשעה 14:40 הגיע הנאשם לבית גרושתו (להלן: "המתלוננת") דפק בחוזקה על דלת הדירה וניסה לפתוח אותה בכוח. משסירבה המתלוננת לפתוח הדלת, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בחייה באומרו לה ש"היא לא תהיה עם אף אחד רק איתו ואם היא לא תהיה איתו בסוף הוא יפגע בה" וזאת בכוונה להפחידה.

בבקשת המעצר טענה המאשימה כי עבירת האיומים מקימה עילת מעצר שכן ביצועה מסכן את שלום הציבור ובטחונו בכלל ואת קרבן העבירה בפרט, זאת באופן מוחשי ביותר ובטווח מיידי בהסתמך על עברו הפלילי המכביד של הנאשם ובו עבירות אלימות קשות הממוקדות בפגיעה במתלוננת. כן נטען כי הנאשם ריצה מאסרים ממושכים בגין עבירות אלה וישנו חשש ממשי כי במידה וישוחרר יחזור לסורו וינסה לפגוע במתלוננת, כפי שעשה בעבר.

ב"כ המשיב חולק על התשתית הראייתית ואולם סבור אני כי קיימת תשתית שיש בה די כדי לבסס סיכוי של ממש להרשיע את המשיב.

בתיק החקירה מצויה הודעת המתלוננת בה היא מתארת כי המשיב דפק בחוזקה על דלת ביתה ואיים לפגוע בה. המתלוננת תיארה כי המשיב ניסה לפתוח הדלת בכוח וכן את פחדה שמא יצליח להיכנס ולפגוע בה בטרם יגיעו השוטרים.

המשיב בהודעתו במשטרה הכחיש את המעשה המיוחס לו וטען כי לא דפק בדלת בחוזקה, אלא צלצל בפעמון למשך כ-10 דקות וכי לא איים כלל על המתלוננת. המשיב היה מודע לכך שהוזמנה משטרה וטען בהודעתו כי "אני ידעתי שהמשטרה תבוא וזה לא אכפת לי".

כמו כן, למשיב 38 הרשעות קודמות, ביניהן עבירות גוף שהופנו הן כלפי המתלוננת. המשיב ריצה מאסרים בפועל, אך אלה לא הרתיעו אותו מלהמשיך ולאיים בפגיעה בגופה ובחייה. כנגד המשיב אף ניתן בעבר צו הרחקה.

ב"כ המשיב טען בפני כי המתלוננת לא סיפרה את דברי האיום בהזדמנות הראשונה. ב"כ המשיב טען כי הנאשם לא ראה את ילדיו כ- 10 שנים ולכן הגיע מתוך געגועים אליהם. בזמן הרלוונטי צו ההרחקה לא היה בתוקף.

סבור אני, לאחר בחינת הראיות, כי די בראיות הקיימות כדי לבסס סיכוי להרשעתו של המשיב, בעיקר כשעסקינן באלימות על רקע משפחתי. אין די בטענה כי דבר האיום לא הועלה מיידית. המתלוננת טענה כי הנאשם הגיע לביתה תוך שהוא מפר צו הרחקה (הגם שלא היה בתוקף), ודי בדבר על מנת להסיק כי פחדה ממנו. העובדה כי התלוננה על האיום מאוחר יותר, אין בה כדי להעמידה בסכנה כפי שיובהר בהמשך.

ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה לעניין זה:

בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל פ"ד נ(2), 133, 148-149;

בש"פ 1915/95 חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל תק-על 95(2), 221;

בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל תק-על 2004(3), 1767;

בש"פ 1119/04 סאלם זנון נ. מדינת ישראל תק-על 2004(1), 1537.

 גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.