החלטה בתיק בש 20823/05

1.         המבקשת הגישה נגד המשיב כתב אישום חמור בפ.ח. 1047/05 של ביהמ"ש המחוזי בב"ש המייחס לו עבירות של מעשה סדום (שתי עבירות), אינוס, מעשים מגונים, מעשה מגונה בפומבי והדחה בחקירה - עבירות בניגוד לסעיפים 347(ב) בצירוף 345(א)(3), 345(א)(3), 348(א) בצירוף 345(א)(3),349(ב) ו-245(א)  לחוק העונשין תשל"ז-1977.

            הבקשה שבפני היא למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בפ.ח. 1047/05 הנ"ל.

2.         ב"כ הצדדים הסכימו, כי ביהמ"ש לא יקח בחשבון לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים את עבירת האינוס לגביה טוען ב"כ המשיב שאין ראיות לכאורה.

עבירת האינוס מפורטת בסעיף 7 לכתב האישום ומתבטאת במילים "ואז החדיר את אצבעו בכח לאיבר מינה של המתלוננת". עפ"י הסכמת ב"כ הצדדים ובשל כך שלכאורה יש בענין זה ממש בטענות ב"כ המשיב, לצורך החלטתי, אתעלם כליל ממשפט זה בכתב האישום.

לגבי יתר העבירות  הסכים ב"כ המשיב, כי קיימות ראיות לכאורה ויש גם עילה למעצר.

מדובר בכך שהמשיב ביקר ביום 26.5.05 בבית חבריו - הורי המתלוננת. המתלוננת היא בת 7 ו-4.5 חודשים (ילידת 8.1.98).

כשהורי המתלוננת יצאו לחצר הבית, עפ"י הנטען, המשיב, לקח את המתלוננת למטבח, חשף בפניה את איבר מינו, קרבו לראשה, ביקש שתמצוץ אותו והחדירו לפיה. המעשים פסקו כשנכנסה אם המתלוננת לבית.

בסמוך לכך, כשנותר שוב עם המתלוננת לבד בסלון, הרים את חולצתה נגע בגופה, בחזה, באיבר מינה, הושיבה על ברכיו הפשיט את תחתוניה וחצאיתה ושיפשף את איבר מינו באיבר מינה. שוב המעשים פסקו כשאימה של המתלוננת נכנסה לסלון.

לאחר מכן, עפ"י הצעת המשיב לאבי המתלוננת, המתלוננת יצאה עימו מחוץ לבית. ברחוב, בקרן זוית, חשף בפניה את איבר מינו, אחז בה בחוזקה, דרש להכניס את איבר מינו לפיה והחדירו בכח לפיה עד שגרונה כאב.

בהמשך המשיב הכניס את ראשה של המתלוננת מתחת לחולצתו ושיפשף את איבר מינו, ליד איבר מינה עד שהגיע לסיפוק מיני.

המשיב אמר למתלוננת שלא תספר לאיש על מעשיו, גם לא לאביה או לאימה. המתלוננת ברחה מפני המשיב לביתה כשהוא רץ אחריה.

3.         ביום 7.6.05 היום בו הוגשו כתב האישום והבקשה למעצר ובטרם ידעתי אם יש ראיות לכאורה, מה הרשעותיו של המשיב ואם יש חלופה למעצר, בין היתר, בשל כך שהתבקשה דחיה והמועד הבא שניתן היה לתאם הוא בחלוף שבועיים (ה-21.6.05) הצעתי לשקול הגשת תסקיר מעצר.

            לאור דבריי, ב"כ המשיב ביקשה שיוגש תסקיר.

            ב"כ המבקשת התנגד להגשת תסקיר וזאת לנוכח עברו הפלילי של המשיב.

            בשלב זה, קם המשיב עצמו על רגליו, בלא שקיבל רשות, התנגד לתסקיר, הפריע למהלך הדיון וצעק, בין היתר, ש"תופרים לו תיק".

            לאור עמדתו, הודיעה ב"כ המשיב שהיא מוותרת על תסקיר.

            בישיבה מיום 21.6.05, הודיע ב"כ המשיב, שהוא מבקש לטעון לראיות והציג חלופה הולמת, לדעתו, שיהיה בה, לטענתו, כדי למלא אחר מטרות המעצר ופגיעתה במשיב תהיה פחותה מאשר מעצר ממש.

לא רק שהמשיב עצמו סירב להצעת ביהמ"ש לקבל תסקיר מעצר, אלא לאחר שמיעת הטיעונים, נראה, כי אכן אין צורך בתיק זה בתסקיר. בענין זה, ראה בש"פ 1092/05 תראבין נגד מדינת ישראל,  www.court.gov.il, שם נקבע ע"י כב' השופטת בייניש:

" נוכח הבקשות החוזרות ונשנות כמו בענין זה שלפני לקבלת תסקיר מעצר, אני מוצאת להעיר, בשולי הדברים, כי תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך."