החלטה בתיק בש 2074/05

1.       בפני בקשה לביטול צו עיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי עד למתן פסק דין בערעור.

          ביום 8.6.05 נתן בית המשפט לענינים מקומיים בחיפה, (כב' השופט ז. פלאח), בתיק מס' 70/00, החלטה לפיה צו ההריסה המינהלי נשוא הדיון ייכנס לתוקפו ביום 15.6.05 דהיינו, מועד 30 הימים הקבועים לביצועו יחל מיום 15.6.05, להלן: "ההחלטה".

2.       ביום 20.6.05 הגישו המשיבים ערעור על ההחלטה, ע"פ 494/05. בד בבד עם הגשת הודעת הערעור הגישו בקשה, ב"ש 1945/05, לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעור. נעתרתי לבקשה, במעמד צד אחד, והוריתי כמבוקש, להלן: "צו העיכוב".

3.       ביום 3.7.05 הגישה המבקשת את הבקשה שלפני, לביטול צו העיכוב שניתן במעמד צד אחד. קבעתי את הדיון במעמד שני הצדדים ליום 13.7.05 ושמעתי את טענותיהם.

4.       הצדדים מנהלים ביניהם מאבק מתמשך בעניין צו ההריסה המינהלי שניתן נגד המשיבים עוד בשנת 2000. המשיבים הצליחו לעכב את ביצוע הצו, מעת לעת, בנימוקים שונים. 

5.       מטענות המשיבים בב"ש 1945/05, טענות המבקשת בבקשה שלפני וטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפני, עולה אך טענה אחת המצריכה התייחסות, הריהי אותה טענה המפורטת בהודעת הערעור ועניינה בתוקפו של צו ההריסה שניתן כנגד המשיבים, על ידי בית המשפט המחוזי בע"פ 3675/03 ביום 10.6.04, להלן: " פסק הדין בערעור". בפסק הדין בערעור נקבע כי צו ההריסה ייכנס לתוקפו בתאריך 1.12.04 וממועד זה יחל מרוץ 30 הימים לביצועו.

6.       טענת המשיבים היא כי מיום 1.12.04 ועד למועד מתן ההחלטה ביום 8.6.04, חלפו -עברו כ- 75 יום בהם ניתן היה לבצע את צו ההריסה, אך צו ההריסה לא בוצע ומשכך, אין הוא ניתן עוד לביצוע ובית משפט קמא שגה בכך שקבע כי הצו הוא בר ביצוע. 

בטענתם האמורה נסמכו המשיבים על הוראת סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, להלן: " החוק", הקובעת:

"בכפוף לאמור ב סעיף קטן (ב3) (1) לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור ב סעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר. ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן."

לעניין זה הוסיפו והדגישו המשיבים בבקשתם כי הסעיף קובע כי מירוץ הזמן לביצועו של צו הריסה מינהלי מתחיל ממועד מתן ההחלטה הדוחה את בקשת ביטולו ולא ממועד ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצועו. לשיטתם, ההחלטה האחרונה שדחתה את הבקשה לביטול צו ההריסה היתה פסק הדין בערעור.

אותם 75 ימי ביצוע-בכוח, חושבו על ידי המשיבים בהתאם למספר הימים המצטבר, בין פסק הדין בערעור לבין ההחלטה, בהם לא עוכב ביצועו של צו ההריסה בצו שיפוטי:

מיום 1.12.04 - 26.12.04 - מניין הימים בין כניסת צו ההריסה לתוקפו לבין החלטת בית המשפט העליון לעכב את ביצועו;

מיום 29.12.04 - 24.1.05 - מניין הימים בין דחיית בקשת רשות הערעור בהחלטת בית המשפט העליון לבין החלטת כב' השופטת כהן בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, לעכב את ביצועו של צו ההריסה;

מיום 5.5.05 עד 30.5.05 - מניין הימים בין תום מועד עיכוב ביצוע צו ההריסה בהתאם להחלטת כב' השופטת כהן לבין עיכוב ביצועו של צו ההריסה בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים.

אעיר כאן כי ההחלטה האחרונה המעכבת את ביצוע צו ההריסה, לא צורפה לבקשת המשיבים או המבקשת. 

על רקע זה טענו המשיבים בבקשתם כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם.

7.       בבקשת המבקשת נטען כי טענת המשיבים "הינה מופרכת מיסודה, אינה מתיישבת עם ההגיון הסביר, עם כוונת המחוקק ועם הוראות החוק והפסיקה", בכך שאימוצה יאפשר למי שבונה ללא היתר ומוסיף "ונוקט בהליכי סרק חוזרים ונשנים בבית המשפט", להביא לסיכול ביצועם של צוי הריסה מינהליים.

קראתי בעיון את הטענות שפורטו בבקשת המבקשת. לא מצאתי בהן מענה הולם לטענת המשיבים, הנסמכת על לשונו של סעיף 238א(ט) לחוק, בו צויין במפורש כי אין לבצע צו הריסה מינהלי אם עברו 30 יום ממועד דחיית הבקשה לביטולו, בכפוף לשמירת כוחו של בית המשפט להאריך את מועד הביצוע מעבר לאותם 30 יום, בין אם הוגשה הבקשה במסגרת 30 הימים ובין אם בדיעבד.

8.       ב"כ המבקשת טענה כי לעניין מירוץ הזמן לביצועו של צו הריסה מינהלי, במסגרת ס' 238א(ט) לחוק, "אין מקום להבחין בין החלטה הדוחה בקשה לעיכוב ביצועו של הצו לבין החלטה הדוחה בקשה לביטולו". טענה זו אינה מקובלת עלי. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי גם פירוש תכליתי של הוראת חוק חייב למצוא עיגון בלשונה, ראה, בין השאר, ב"ש 67/84, חדד נ. פז, פ"ד לט (1) 667, 670.