החלטה בתיק בש 20241/05

1.         נגד שלושת העוררים - שהינם אחים - הוגש לבימ"ש השלום כתב אישום המייחס לכל אחד מהם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, ועבירת היזק במזיד לרכוש.

            כן, ובנוסף, יוחסה לעוררים 1 ו - 2  גם עבירת איומים.

            העבירות, כאמור - כך על פי כתב האישום - בוצעו כלפי המתלונן, על רקע תחרות עיסקית, ומשהעוררים מאנו להשלים עם העובדה שאף המתלונן עוסק, כמותם, בייצור והקמת מצבות בבית העלמין בקרית-גת, ומתחרה בהם בעיסוק זה.

            על פי הנטען, נצמד העורר מס' 1 (להלן: "מאיר") ביום  16.1.05 לגופו של המתלונן ואמר לו כי ייצמד אליו בגופו, "כמו צל", ולא יאפשר לו לעבוד בבית העלמין, וכי ב"עוד שתיים, שלוש דקות" הוא (המתלונן)  "ימות".

            מיד לאחר מכן, ובאותו מעמד, בעט מאיר באשכיו של המתלונן; ואחריו נגח העורר מס' 3 (להלן:" אברהם") בפניו של המתלונן, ומעוצמת הנגיחה נפל זה על ברכיו ארצה, דם ניגר מפניו ומשקפיו נשברו.

            מאיר, שלא נרגע, הוסיף ובעט בפניו של המתלונן ובסנטרו, עד שהמתלונן נשכב על הארץ; ובהיותו שכוב על הארץ, הוסיפו שלושת העוררים ובעטו בגופו, וכאשר העורר מס' 2 (להלן:" שמעון") הוסיף ובעט בצלעותיו של המתלונן.

            כתוצאה מהאמור, נחבל המתלונן חבלות של ממש, ומשקפיו נשברו, כאמור.

            יומיים לאחר מכן, הוסיף שמעון ואיים על שותפו של המתלונן לעסק, ב"הציעו" לו לצאת מעסקי המצבות - שאם לא כן, יהיה מצבו גרוע יותר, משל קודמיו שניסו להתחרות בו (בשמעון) בעסק זה.

2.         לכתב האישום האמור, נלוותה בקשה (מיום 19.1.05) למעצרם של שלושת העוררים עד תום ההליכים נגדם.

            ברם, ולאחר דיון, הורה בימ"ש קמא  (כב' השופטת מ. וולפסון, מבימ"ש השלום באשדוד), בהחלטה מיום 20.1.05, על שיחרורו של שמעון ( העורר 2) בערובות (שכללו הפקדה במזומן בסך 100,000 ש"ח(!) - סכום  שהופחת, לאחר מכן, לסך של 10,000 ש"ח) ובתנאים שכללו: מעצר בית חלקי לשעות הלילה (משעה 20:00 עד השעה 06:00); איסור התקרבות לבית העלמין ולעיסקו של המתלונן; ואיסור יצירת קשר או מגע עם מי מהמתלוננים  או לקוחותיהם.

            ובאשר ל מאיר ו אברהם (העוררים 1, ו - 3) הורה בימ"ש קמא באותה החלטה על קבלת תסקיר מעצר אודות כל אחד מהם (להלן: "ההחלטה הראשונה").

לאחר קבלת התסקירים קויים דיון נוסף, שבסופו ניתנה החלטה מיום 13.2.05 (להלן:" ההחלטה השניה").

            בהחלטה  שנייה זו הורה בימ"ש קמא על שיחרורו של  אברהם (העורר 3) בערובות ובתנאים מגבילים, שכללו: מעצר בית מלא; איסור התקרבות לבית העלמין ולעיסקו של המתלונן; ואיסור יצירת קשר כלשהו עם המתלוננים או לקוחותיהם.

            יחד עם זאת, איפשר בימ"ש קמא ל אברהם להימצא בעסק הקרמיקה שהוא מנהל, וזאת, למשך 3 שעות ביום, ובכפוף לכך שהערב לו יהא צמוד אליו.

            ואילו, באשר למאיר (העורר 1) הורה בימ"ש קמא על מעצרו עד תום ההליכים,  אך הוסיף כי יהא מוכן לשקול חלופת מעצר (אחרת מזו שהוצעה) היינו, מעצר בית מחוץ לעיר קרית- גת, אם ולכשזו תוצע.

            כנגד שתי החלטות אלו מופנה עררם זה של כל שלושת העוררים.

3.         עיקרי טענות סניגורם של העוררים, הן כדלהלן:

א.         באשר לשמעון (העורר 2), נטען, כי לא היה מקום לקביעת בימ"ש קמא בדבר קיום עילת מעצר נגדו, וממילא, לא היה מקום להטיל מגבלות על שיחרורו; ועל כן, עותר הוא לביטול מעצר הבית החלקי (לשעות הלילה).

ב.         ובאשר לאברהם (העורר 3) -  נטען, כי הגם ששירות המבחן המליץ על שיחרורו בתנאי מעצר בית מלא, הרי שמאחר ובימ"ש קמא ראה לאפשר לו לצאת למשך 3 שעות ביום כדי להימצא בעסק הקירמיקה שהוא מנהל, הרי שהיא הנותנת - כך נטען - כי בימ"ש קמא לא ראה שנשקפת ממנו מסוכנות רבה; ומשכך - כך נטען -   הרי שלא היה מקום להתנות את שיחרורו בתנאי מעצר בית מלא (למעט אותן 3 שעות, כאמור); ויש, איפוא, להגביל את מעצר הבית לשעות הלילה, בלבד, ובמיוחד - כך נטען - משעורר זה,  כלל אינו מתעסק בעסק המצבות בבית העלמין, אלא בחנות הקירמיקה המצויה בקצה השני של קרית-גת המרוחק מבית העלמין, כך שאין נשקפת ממנו כל סכנה למתלונן.