החלטה בתיק בש 20139/08

הערר שלפני מופנה כנגד החלטת בית משפט השלום (כב' השופט א. באומגרט) מיום 25.10.07, שלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שהוגש נגדו, יחד עם אחר, כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, ו הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק הנ"ל. 

העורר, יחד עם בן-דודו, ששמו סמיר, הואשמו בפרשה שהיא ספיח לחקירה נרחבת אחרת שהתנהלה בחודשים האחרונים ועניינה הטיית משחקי כדור-רגל כנגד שוחד כספי. 

על פי כתב האישום, המתלונן הוא אביו של שחקן כדור-רגל אשר נחקר בפרשת ההטיה, והעורר פתח במסע סחיטה ואיומים כנגדו, לאחר שלטענתו, נגרמו לו ולנאשם האחר, סמיר, הפסדים כבדים בשל אותה פרשה בה מעורב בנו של המתלונן, והוא תבע פיצוי כספי של 150,000$ בשל כך. 

נטען, כי במסגרת הקשר שנקשר בין הנאשמים לסחוט את המתלונן, העורר התקשר אליו פעמים רבות כדי להפחידו ולאיים עליו, כי שני הנאשמים דאגו להצמיד קליע אקדח לרכבו של המתלונן כדי לאיים עליו, כי העורר הגיע לעסקו של המתלונן כשהוא רעול פנים ואיים עליו בעזרת חפץ הנחזה להיות רובה קלצ'ניקוב, ועוד איים על המתלונן במגוון איומים מילוליים. 

המתלונן עירב את המשטרה בשלב מוקדם של הפרשה, ותוך שיתוף פעולה עם החוקרים הוקלטו שיחות רבות בהם אוים, ובסופו של דבר אף נקבע מפגש בינו לבין הסוחטים, בחוצות להב, באר-שבע, בפיקוח סמוי של המשטרה, ונטען כי סמיר, יחד עם אדם אחר, שהוא עד תביעה כיום, בשם עדנאן, הגיעו למקום המפגש, אך סמיר הבין כי יש שוטרים במקום ולכן נכשל המפגש המבוקר. 

לאחר מכן נעצרו השניים וכאמור, הוגש נגדם כתב אישום, אף התבקש מעצר שניהם עד תום ההליכים. 

בהחלטה אחרת של בית משפט השלום, ולאחר שהענין נבחן אף במסגרת ערר בערכאה הנוכחית, ולאחר קבלת תסקיר מעצר, שוחרר לחלופה סמיר, לאחר שנקבע כי חלקו בפרשה קטן יותר מזה של העורר שלפני, וכן משום שעצמת הראיות נגדו נמצאה פחותה יותר. 

אשר לעורר - קבע בית משפט קמא כי יש ראיות לכאורה די הצורך להוכחת האישום, ועל כך נעמוד בהמשך, וכן כי מדובר בעילת מעצר המצדיקה לא רק היעתרות לבקשת המדינה, אלא אף מונעת היזקקות לחלופה כלשהי, וזאת משום אופיה המיוחד של עבירת הסחיטה באיומים, כאשר נקבע שמדובר ברצף של איומים מטילי מורא לאורך כחודש ימים, שמיררו את חיי הקורבן עד בלי נשוא, וכי משיקולי מדיניות של עידוד הציבור להתלונן על עבירות כאלה ולהבטיח את שלום המתלונן וביטחונו, ראוי, לרוב, להורות על מעצר ממש, עד סיום ההליכים. 

בית משפט השלום אמנם היה ער לעברו הנקי של העורר, וכן לכך שהוצגו בפניו ערבים פוטנציאליים טובים וראויים לכאורה מטעם ההגנה, כאשר הוצגה בפניו הצעת חלופה, אך קבע     כי :

"נראה כי נוכח האופי החמור של העבירות המיוחסות למשיב, אשר לא בחל באף אמצעי על מנת להוציא את זממו אל הפועל, אין חלופת מעצר הולמת, אשר יהא בה כדי לאיין את המסוכנות הגבוהה והברורה הנובעת ממנו. יש לזכור כי ניתן לבצע עבירות של סחיטה באיומים גם באמצעות טלפון מבית הערב . . . המדובר בתופעה קשה ועל בתי המשפט ליטול חלק במלחמת החורמה כנגד מי שנוקט בדרך של סחיטה באיומים ולגדוע תופעה זו בעודה באיבה."

אקדים ואומר, כי גישה זו של בית משפט השלום נראית לי, ומטעמיה, והמדיניות שתוארה היא אכן זו הראויה להינקט. 

עסקינן בעבירה שמטבעה אינה נחשפת בנקל, ושהמתלוננים הפוטנציאליים חוששים לשטוח את תלונתם בגינה בפני רשויות החקירה, גם כאשר חייהם הופכים לגיהנום, ופחדם מהמאיימים והסוחטים כה רב עד כי אינם מוכנים לשתף את רשויות האכיפה בסבל העובר עליהם. 

כאשר נמצא מתלונן אמיץ, או כזה שעבורו הוגדשה הסאה עד כי החליט להגיש תלונה, על המערכת להושיט לו את ההגנה והעזרה המירביים, במהלך ניהול המשפט המוגש כנגד העבריין הנוגע בדבר, בין היתר על ידי כליאתו מאחורי סורג ובריח, באופן שלא יאפשר לו לנסות ולפגוע במתלונן, להשפיע על עדותו, או לשבש את ההליך בכל דרך אחרת. 

בדומה לרציונל שנקבע בפסיקה לא אחת לגבי עבירות סחר בסמים, גם כאן מדובר בסוג עבירה שקל יחסית להמשיך לעבור בתנאי חלופה, ואף בתנאי "מעצר בית" מלא, בין תוך הסתייעות באמצעי תקשורת, ובין על ידי הפעלת מקורבים ושותפים חיצוניים. 

קשה לנטרל באופן סביר את המסוכנות הכללית, ובעיקר הנקודתית, הנשקפת מאדם אשר לכאורה מבצע, בתעוזה ובלי לבחול באמצעים, סדרת מעשי איום והפחדה אשר כאלה, המכוונים בעליל למרר את חיי הקורבן, להטיל עליו אימה ולגרום לו לשלם סכומי כסף נכבדים, על לא עוול בכפו.

על כן, ניתן לשחרר, בכל זאת, נאשמים בעבירות כאלה, כשיש נגדם די ראיות לכאורה, רק במקרים שבהם נסיבות מיוחדות וחריגות יצדיקו זאת. 

משום כך, במישור זה, החלטת בית משפט השלום טובה וראויה, ואף ב"כ העורר המלומד, ובצדק, התמקד במקרה הספציפי בשאלת קיום הראיות לכאורה, ביחס לעורר, ועצמת הראיות הללו, כאשר זו נקודת המשען שעליה הוא סבור שיש להשתית את טענת העורר, כי חרף האמור, וחרף הנימוקים הנכוחים של בית משפט השלום, מצדיק המקרה הנדון שחרור מרשו לחלופה או לפחות בחינת הענין לעומק, באמצעות תסקיר מעצר. 

המחלוקת העיקרית במישור הראייתי הינה בסוגית זיהויו של העורר כמי שיחד עם סמיר, ביצע את מסכת האיומים והסחיטה כלפי המתלונן, כאשר אין טענה כאילו המעשים כלל לא נעשו, או שהשיחות המאיימות לא בוצעו, אלא נטען שלעורר שלפנינו לא היתה יד ורגל בדבר. 

כב' השופט באומגרט סקר את חומר הראיות הרב שהונח בפניו ומסקנתו כי יש די ראיות לכאורה כנגד העורר, לרבות לענין זיהויו, נשענת, בתמצית, על הנקודות הבאות: