החלטה בתיק בש 20092/05

א.         כללי

1.         בפני ערר על החלטת בית משפט שלום בבאר-שבע ( כב' השופט דוב מגד), לפיה נדחתה בקשת העורר להורות על החזרת רכב תפוס מסוג איסוזו "טרופר", מס' רישוי 56-312-50 (להלן: "הרכב"), אשר נתפס ע"י המשיבה, במהלך חקירה.

2.         הרכב נתפס על ידי משטרת ישראל, בעת שהיה נהוג בידי בן דודו של המבקש (להלן: " חליל"), שעה שהסיע 4 שוהים בלתי חוקיים.

משנתפס הרכב ע"י המשטרה, הפעיל המשיב את סמכותו, כך לטענתו, לפי סעיף 109 (א)   (2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ז -1977 (להלן: "חוק מע"מ"),  ותפס את הרכב, אשר לפי החשד שימש את חליל לביצוע עסקאות לא מדווחות, שעניינן ביצוע היסעים בתמורה, וזאת בהעדר רישום כדין במע"מ כעוסק  בענף זה, מעשה המהווה עבירה על סעיפים 117 (א)(12), 117(א)(6) ו-117(א) 7 לחוק מע"מ.

3.         ביסוד בקשת העורר, להורות על השבת הרכב לרשותו, עומדת הטענה, לפיה, הרכב מצוי בבעלותו, רשום על שמו במשרד הרישוי ואף משועבד לבנק, בו מתנהל חשבונו.

העורר טען בפני בית משפט קמא, כי לא הוכחה טענת המשיב, לפיה, בוצעה באמצעות הרכב, עסקה על פי חוק מע"מ. כך, חליל הכחיש, במהלך חקירתו במשטרה, כי קיבל תמורה בגין ההסעות, כמו גם נוסעיו, אף הם הכחישו מתן תמורה.

העורר טוען, כי המשיב משתמש ברכב כ"בן ערובה", בשל קשייו לאתר את חליל, להמשך חקירה.

לחילופין טוען העורר, כי המשיב חרג מסמכותו, הקבועה בסעיף 109(א) (2) לחוק מע"מ, הנוגעת לתפיסת טובין, נוכח העובדה שלא העורר הוא זה אשר ביצע את העבירה לכאורה, וממילא אף לא ידע על ביצועה. על כן, לטענתו, המשיב חרג מסמכותו הקבועה בסעיף 109 (א) (2) - חריגה העולה כדי פגיעה בזכותו של העורר לקניין, זכות הקנויה לו מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

4.         המשיב טען, כי הגם שהחקירה נמצאת בשלביה הראשוניים, נראה כבר עתה, כי קיימות ראיות לכך שחליל עושה שימוש קבוע ברכב, לצורך שירותי הסעה בתמורה, בידיעתו של העורר. החשד נסמך על סתירות שהתגלו בין עדויותיהם של חליל ושל העורר, באשר לנסיבות הימצאותו של הרכב ברשותו של חליל. כמו כן, דו"חות תנועה רבים נרשמו לחובת חליל, בגין נהיגתו ברכב במהלך השנתיים האחרונות - ללמדך, כי הרכב מצוי בבעלותו.

המשיב מוסיף, כי החקירה טרם הסתיימה, בשל הקושי באיתורו של חליל וכי יש יסוד לחשד, כי העורר, אשר לכאורה, יש לו אינטרס לסייע בקידום החקירה - נמנע מלהגיש סיוע לאיתור בן דודו, ככל הנראה, על רקע השיתוף הקיים ביניהם.

המשיב טוען, כי הרכב נתפס לשם חילוטו בתום ההליך הפלילי וכי טרם חלף פרק הזמן בן שישה החודשים, העומד לרשותו, מכוח סעיף 111 לחוק מע"מ.

ב.         החלטת בית משפט שלום

5.         בקליפת האגוז, בית משפט קמא קבע, כי הרכב היה בשימושו של חליל ושימש אותו לשירותי הסעה בתמורה. עוד הוסיף, ביחס לעורר, כי הייתה לו ידיעה מוקדמת באשר לשימוש שחליל עשה ברכב.

בנסיבות אלו, בית משפט קמא קבע, כי מתקיימים בעניינו של העורר התנאים הקבועים בסעיף 109 (2) סיפא לחוק, קרי, הרכב היה מצוי בשימושו הקבוע של חליל ויש יסוד לחשד שהלה ביצע עבירות של היסעים ללא דיווח, הכול בידיעה מוקדמת של העורר.

בית משפט קמא הוסיף, כי הואיל והחקירה מצויה בתחילתה וטרם חלף המועד הקבוע בחוק, בן 180 ימים - דין הבקשה להשבת הרכב לידי העורר - להידחות.

על החלטה זו הוגש הערר דנן.

ג.         הערר

6.         בערר, חזר העורר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית משפט קמא, והוסיף את הטענות הבאות:

• תפיסת הרכב, במסגרת סעיף 109 לחוק מע"מ, מחייבת תפיסה מידי "עוסק", ולא כך אירע בענייננו, מאחר והרכב נתפס בעת שהוחזק על ידי המשטרה, בחניון שבהחזקתה.