החלטה בתיק בש 1995/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5084/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירה של אחזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של כ 100 גר' נטו, שלא לצריכה עצמית. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

צוות שוטרים שקיבל מידע מוקדם לפיו יגיע המשיב עם אחרים לאזור הצ'ק פוסט הציב תצפית אל עבר תחנת אוטובוס שלגביה היה המידע.  טרם בואו של המשיב  נסרקה התחנה ולא נמצא בה דבר. תצפית הוצבה במרחק של כ 10 מ' מהתחנה ושוטרים נוספים המתינו ברכבים מסווים. המשיב נראה מגיע ברכב בו נהג אדם אחר והיה גם נוסע נוסף. הוא ירד מהרכב ונראה ניגש לתחנה ומתיישב על הספסל. אחד משוטרי התצפית הבחין כי הוא מטמין דבר מה בספסל. בשלב זה ביצעו השוטרים מעצר של המשיב וכן חסמו את הרכב ועצרו את השניים שהיו בתוכו. במקום בו זיהה התצפיתן כי המשיב מטמין דבר מה נמצאה חבילת הסמים.

ב"כ המשיב חולק על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, תשתית להרשעת המשיב. לאחר שבחנתי את חומר הראיות סבור אני כי יש בהן פוטנציאל להרשעתו בדין.  אמנם רק שוטר תצפית אחד מבין השניים שהיו בתצפית ראה את הטמנת הסמים ואולם הראיה היא שלפני הגעת המשיב לזירה לא היו בה סמים ומעת שהגיע המשיב, הגיעה גם חבילת הסמים.  המשיב נחקר בסמוך למעצרו ונשאל שאלות פשוטות לגבי מעשיו בזירה. לחלק מהשאלות השיב תשובות מתחמקות כגון "לא זוכר" ולחלק אחר השיב תשובות שסתרו את תשובות חבריו שנעצרו עמו, למשל בנוגע לביצוע שיחת טלפון לאחר שירד מהרכב. סתירות אלו שהם למעשה שקרי נאשם יש בהם כדי לתמוך בגרסת שוטר התצפית. גם העובדה ששני החשודים הנוספים ניסו להימלט עם הרכב מצביעה על העובדה שידעו שהמשיב אינו נמצא בזירה סתם כך. על זאת יש להוסיף כי למשיב לא היה כל הסבר סביר מדוע הלך לשבת על ספסל תחנת אוטובוס כאשר רכב ממתין לו וממילא אינו נדרש לשירותי התחבורה הציבורית. כל אלו תומכים בגרסת המאשימה המפורטת בכתב האישום.

בסופו של יום תיבחן אמינות התצפיתן אל מול אמינות גרסת המשיב. לעת הזו ובמסגרת הדיון בבקשה די בחומר שבפני כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה בדין. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

בהתאם, ובסיכומו של דבר, אני קובע כי די בתשתית הראייתית כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיב, ובהתאם גם מתקיים התנאי הראשוני לקיומה של עילת מעצר. אעיר לעניין הראיות כי חבילת הסמים נשלחה לבדיקת ט"א. טרם התקבלו תוצאות הבדיקה. בהתאם, הבאתי בחשבון כי לא ימצאו ט"א של המשיב על חבילת הסמים וגם בהביאי זאת בחשבון סבור אני כי די בתשתית הראיות כדי לבסס את הפוטנציאל להרשעתו בדין. מובן כי אם יתקבלו תוצאות שיש בהן כדי לשנות את תמונת הראיות כי אז ניתן יהיה לשקול שוב החלטה זו. 

עבירות סמים הנמנות על שרשרת הפצת הסם מקימות עילת מסוכנות מכוח הוראות החוק. מעבר לכך כבר נפסק ונקבע כי העוסקים בהפצת הסם הם המזרימים דלק המניע את גלגלי הפשיעה ומכאן מסוכנותם הרבה  והעילה להורות על מעצרם. ראה:

בש"פ 7913/99 מדינת ישראל נ' אדורם הר שפי ואח', תק-על 99(3), 15, עמ' 17;

בש"פ 1198/05 מדינת ישראל נ' גונן שגב, תק-על 2005(1), 1237;

בש"פ 756/05 מאיר סבג נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 1207;

בש"פ 6216/02 מדינת ישראל נ' רומן בן גנאדי ספוג'ניקוב, תק-על 2002(2), 862 .

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה: