החלטה בתיק בש 1865/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5068/06 וביחד עמו הוגשה בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים כנגדו.

כתב האישום מיחס למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ואיומים לפי סעיף 192, הכל לפי  חוק העונשין. את עובדות כתב האישום ניתן להגדיר כתמוהות. המשיב ואחר, עבריין לכשעצמו,  נפגשו והחליטו ללכת לביתו של המתלונן כדי לשחק במחשב. שם החל מסיבה לא ברורה ריב בין השניים. המשיב קשר את המתלונן בידיו וברגליו ושם שקית ניילון על ראשו ופניו באופן שגרם לו לחנק. המתלונן הצליח לקרוע את שקית הניילון ואז כרך המשיב כבל חשמל סביב צוואר המתלונן וחנק אותו, עד שהנ"ל איבד את הכרתו. אז שפך מים על המתלונן והעירו וכן הזמין אמבולנס.

אין חולק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי סביר, לכאורה, להרשעתו בביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום. המשיב מסר עדות מפורטת בה הוא מודה בביצוע המעשים. אמנם בתיאור העובדות על ידו סדר האירועים שונה במקצת מזה שבכתב האישום. כמו כן הוא מציין כי המתלונן גם איים עליו בסכין. אולם עיקרי האירועים המתוארים בכתב האישום מפורטים בעדותו של המשיב עצמו ונתמכים בראיות אובייקטיביות, כגון סימני חניקה על צוואר המתלונן.

ציינתי כי קיימת תשתית מוצקה להוכחת ביצוע המעשים. קיימת מידה מסוימת של ספק בכל הנוגע להוכחת היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. אמנם ניסיון לחניקה יכל להיחשב כניסיון לגרימת חבלה גופנית חמורה, שלא לומר תוצאה קטלנית, ואולם דווקא הרקע לסכסוך, מערכת היחסים עם המתלונן וכל יתר  העובדות, לרבות הזמנת האמבולנס, יש בהן כדי לערער את קיומו של היסוד הנפשי לגרימת החבלה, או לפחות להוריד את חומרת המעשה. בכל מקרה - משקלם של נתונים אלו והשפעתם על הוכחת היסוד הנפשי, יוכלו להתברר במסגרת שמיעת התיק העיקרי כאשר יובהרו כל נסיבותיו של הריב בין שני הידידים הנ"ל.  לשלב דיוני זה סבור אני כי ניתן לומר כי קימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה העיקרית שיוחסה לו.

ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 .

על יסוד הודאת המשיב ויתר הראיות נראה כי קיים בסיס איתן להרשעתו בעבירות הנ"ל, ולחילופין בעבירות אלימות חמורות אחרות, כאלו שלא נדרש להם היסוד של הכוונה המיוחדת ושאינן עבירות של ניסיון.

חנק של אדם עד שהוא מאבד את הכרתו, והכל על רקע של סכסוך סתמי, יש בה כדי להעיד על מסוכנות ממשית מעבר למסוכנות מכוח חזקה  הקבועה בחוק. על זאת יש להוסיף כי המתלונן מוכר היטב למשיב ואין לשלול אפשרות של השפעה על עדותו, אם ישוחרר ממעצר. מכאן שקימות עילות מוצקות למעצרו של המשיב. 

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.