החלטה בתיק בש 1781/07

סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

על פי ההלכה:

"... חזרה מהודיה אינה עניין שבשיגרה, וטעונה היא רשות בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו (סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982)" (ע"פ 3024/06 - וואיל מנדורי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 652 , 654 (2007)).

"באשר לעניין ההודיה, הלכה היא, כי "לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ראו: ע"פ 1958/98 - פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 577.)" (רע"פ 5633/06 - אדם ארביב נ' מדינת ישראל . תק-על 2006(3), 2081 ,עמ' 2082).

וכפי  שסוכמה ההלכה בע"פ 10518/06 - משה בטאט מירון נ' מדינת ישראל, (תק-על

2007(1), 4665 , 4667 (2007)):

"חזרת נאשם מהודייתו יכולה להיעשות לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. חזרה זו טעונה רשות בית המשפט, ומתן רשות זו מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים שיירשמו". בסמכותו

של בית המשפט לאפשר חזרה מהודיה בכל שלב של המשפט, כולל שלב הערעור (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב, תשס"ג) 996, ה"ש 51; 999).
המקרים בהם מתאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם הם חריגים ונדירים. כך, למשל, לא התאפשר לנאשם לחזור בו מהודיה בשלב הערעור, אף שלא היה נוכח בישיבה שבה הודה סניגורו בשמו בעובדות כתב האישום (רע"פ 2473/98 חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 241, 245). הטענה שם לא התקבלה, בין היתר, משום שהנאשם שם נכח בישיבה שלאחר ההודיה בשמו, ואף טען בעצמו לעונש, אך לא מצא להודיע לבית המשפט בדרך כלשהי כי הודייתו נעשתה בשגגה וכי מבקש הוא לחזור ממנה. כך גם נקבע כי דחיית הסדר טיעון, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 617; עם זאת, ראו בעניין זה גם דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, ובעיקר חוות דעתו של השופט גרוניס, שם, בעמ' 331 ואילך). לאחרונה נקבע עוד, כי המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אף היא אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מהודיה (רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 2.5.06). וראו עוד, לאחרונה, לעניין חזרה מהודיה הנובעת מ"מפח הנפש" עקב עונש כבד מהצפוי, ע"פ 1718/06 אברג'יל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.3.07.

דוגמאות למקרים החריגים שבהם מאפשרים לנאשמים לחזור בהם מהודייתם מתייחסות לטעות בדבר הבנת ההודיה על ידי הנאשם (ראו קדמי, בספרו הנזכר לעיל, בעמ' 997), או להודיה שנמסרת בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם (ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 332, 336). שיקול נוסף המובא בחשבון בעניין זה הינו "רצונו הכן והנחוש של [נאשם] לנסות להוציא לאור את צדקתו" (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 803-802; להלן - סמחאת; שם הותר לנאשם, בדעת רוב, לחזור בו מהודייתו, לאחר שחזר בו עוד בטרם מתן גזר הדין)".

יוצא כי על מנת שיורשה נאשם לחזור בו מהודאתו עליו להמציא נימוקים מיוחדים, לא כל שכן נימוקים כלשהם, להתיר לו לחזור מן ההודאה.

המבקשים הודו במיוחס להם בכתב אישום מתוקן, בעקבות הסדר טיעון, עליו הודע לבית המשפט ביום 4.3.07, הורשעו על פי הודאתם ונשלחו לתסקיר שרות המבחן. על פי ההסדר, סוכם כי המבקשים יהיו רשאים לבקש ביטול ההרשעה, וכי תסקיר שרות המבחן יתייחס גם לעניין זה.

הודאת המבקשים באה במסגרת הסדר טיעון כולל של כל הנאשמים בתיק, לרבות הנאשם מס' 1, אשר חלקו בפרשה שונה לחלוטין, ואשר איננו שותף לבקשתם לחזור בו מן ההודאה.

בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 4.2.07 כפרו המבקשים בכל המיוחס להם בכתב האישום. לבקשת הצדדים נקבעו מועדים לשמיעת ההוכחות (3 מועדים) וכן נקבעה ישיבת תזכורת ליום 26.2.07.

במועד זה ביקשו הצדדים לקיים ישיבת תזכורת נוספת לפני שמיעת ההוכחות, וזו נקבעה ליום 4.3.07, שאז הודיעו על השגת ההסדר וביקשו לבטל את המועדים שנקבעו מראש לשמיעת הראיות.