החלטה בתיק בש 1735/06

1.         המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בנצרת (ת.פ. 2002/05) בביצוע עבירות של גניבת בקר, היזק לחיה, קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת סכין, התעללות בחיה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, פירוק חלק מרכב ועבירות על פי פקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש).

2.         בעקבות הרשעתם גזר עליהם בית המשפט קמא (כב' השופטת כ. רוטפלד - האפט) בין היתר, עונשי מאסר לריצוי בפועל.

המבקש מס' 2 נדון ל- 36 חודשי מאסר בפועל, ולאחר הפעלת מאסר מותנה בן 8 חודשים, חציו בחופף וחציו במצטבר, הועמדה תקופת המאסר על - 40 חודשי מאסר בפועל, הנמנים החל מיום מעצרו 1.3.05.

            על המבקש מס' 1 נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (מיום 1.3.05 ועד 19.5.05).

3.         בפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע עונשי המאסר שנגזרו על המבקשים, עד להכרעה בערעור שהגישו על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

            גזר הדין ניתן ביום 27.2.06, והערעור ובקשת עיכוב הביצוע הוגשו רק ביום 10.4.06, כאשר במהלך תקופה זו החלו המבקשים לרצות עונשם.

במסגרת הבקשה, עותרים המבקשים להורות על שחרורם ממאסר, לאחר שבית משפט קמא דחה בקשתו של מבקש מס' 1 לעיכוב ביצוע גזר הדין, ומאחר והמבקש מס' 2, היה עצור במהלך משפטו.

4.         המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע.

5.         הבקשה לעיכוב ביצוע עונשי המאסר מושתתת על שני נימוקים עיקריים. האחד - כי הכרעת הדין כולה מבוססת על ראיות נסיבתיות, אשר אינן עומדות במבחן ההלכה ועובדות המקרה לאשורו והנימוק השני הוא כי נתגלו ראיות חדשות, לאחר מתן גזר הדין, המצביעותצ על זהותם של המבצעים האמיתיים. לפי הנטען, זהות המבצעים נחשפה מפי שותפם לעבירות, לאחר שנדון והתוודה בפני חוקר פרטי.

6.         כתב האישום הוגש כנגד המבקשים, ואדם נוסף (להלן:"מאזן"), אשר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, נדון ועונשו נגזר.

המבקשים כפרו במיוחס להם, ולאחר שנשמעו ראיות, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת , קבע בית המשפט קמא כי אשמתם של המבקשים הוכחה מעבר לכל ספק סביר, והרשיעם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

7.         המבקשים כאמור, מערערים על הכרעת הדין ועל חומרת גזר הדין, כאשר בקשתם לעיכוב הביצוע נשענת על סיכויי קבלת הערעור על הכרעת הדין, בפרט בכל הנוגע לזיהוי המבקשים, כמבצעי העבירות.

8.         כידוע, לנאשם שהורשע בדין אין עומדת עוד חזקת החפות והגשת ערעור, כשלעצמה, אינה עילה  לעיכוב ביצוע גזר הדין, אשר האינטרס הציבורי תומך בביצועו המיידי.

אמות המידה בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר נקבעו בפסק הדין המנחה - ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, (פ"ד נד(2) 241).

בין השיקולים הרלוונטים ניתן למנות את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של המבקש ועוד. ההכרעה בבקשתו של נאשם לעכב ביצוע גזר דינו מחייבת עריכת איזון ראוי בין האינטרס הציבורי בביצועו המיידי של גזר הדין ובין האינטרס האישי של הנאשם (ראה ע"פ 5741/04 - ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 3076 ,עמ' 3078).

9.         עצם העובדה שהכרעת הדין נסמכת על ראיות נסיבתיות איננה בגדר נימוק המצדיק עיכוב ביצוע גזר הדין.

"אכן כן הוא, שהמערער הורשע על-יסוד ראיות נסיבתיות, אך לא ידעתי במה מתייחדת לענייננו הרשעה המייסדת עצמה על ראיות נסיבתיות בלבד. יתר-על-כן: ראיות נסיבתיות אוצרות כוח שאין בידיהן של ראיות ישירות: שעד יכול שלא יאמר אמת, ואילו ראיה נסיבתית אינה יכולה לשקר. מכל מקום, טענות שמעלה עורך -דין גוטמן בערעור, טענות יפות לערעור הן; לערעור - אך לא לעיכוב ביצוע עונש מאסר" (ע"פ 1791/00 - מחמוד חלדי נ' מדינת ישראל .תק-על 2000(1), 18).

אין כל מניעה להשתית הרשעה על ראיות נסיבתיות ובלבד שמכלול הראיות מוביל למסקנה הגיונית אחת בדבר אשמתם של הנאשמים.

            בית המשפט קמא היה ער להלכה זו, וקבע כי ממארג הראיות הנסיבתיות, עולה מסקנה הגיונית אחת, המצביעה על אשמתם של המבקשים, לא ניתן הסבר אחר מתקבל על הדעת, ואף הועלו גרסאות סותרות מצד המבקשים.