החלטה בתיק בש 1712/08

א.         ההליך:

1.         המשיב מואשם בכך, שבליל יום הכיפורים האחרונים, תקף באמצעות סכין שניים אחרים, אשר שהו אותה עת ברחוב חרמון בנצרת עלית.

            על פי המפורט בכתב האישום, הנאשם שהיה בגילופין התפרץ לעבר המתלוננים וחבריהם כשהוא מנופף בסכין מטבח, ודקר את שני המתלוננים במותנם. כתוצאה מכך, נפצעו השניים והם נזקקו לטיפול רפואי ולתפירת פצעיהם.

2.         בגין המעשה האמור, הוגש נגד המשיב כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות [2 מקרים] - עבירה לפי סעיף 333 בצירוף לסעיף 335[א][1] לחוק העונשין התשל"ז - 1977. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטיים נגדו. שכן, העבירה המיוחסת למשיב מקימה לצידה את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21[א][1][ג][4] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים], התשנ"ו 1996.

ב.         טיעוני המאשימה:

3.         המאשימה מפנה לחומר הראיות, אשר לטעמה כולל ראיות דיות, אשר יהא בהן כדי להביא להרשעת המשיב בעבירה המיוחסת לו.  עבירה זו מקימה לצידה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית כאמור, נוכח היותה עבירת אלימות שבוצעה באמצעות סכין.

            מסוכנותו אף נלמדה מן העובדה כי בהיותו בגילופין, הוא דקר, ללא כל סיבה שני קורבנות, אשר נקלעו באקראי לדרכו.

4.         מלבד נסיבות ביצוע העבירות, עומדת לו למשיב לרועץ העובדה כי הינו נושא כבר על גבו הרשעה בעבירות זהות של פציעה בנסיבות מחמירות ונשיאת סכין, משנת 2007. המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בעת שתלוי היה נגדו עונש על תנאי לתקופה ממושכת של 30 חודשים, שהינו בר הפעלה בגין העבירות דידן. עונש מותנה זה, לא היה בו כדי להרתיעו, ולמנוע בעדו לבצע את העבירות.

ג.          טענות ההגנה:

5.         הסניגור המלומד מפנה אצבעו לסתירות ופרכות שנתגלו בחומר הראיות, וטוען כי עקב פגמים אלה שנפלו בחומר הראיות, קטנה     עוצמתו של חומר הראיות עד כדי שדי בעובדה זו להצדיק את שחרורו של המשיב.

6.         הסניגור אף מעלה טענות רבות על כך כי המשטרה הפלתה את המשיב לרעה. שכן, המשיב הותקף על ידי המתלוננים ובני חבורתם, שהיו, לשיטתו, חבורת פורעי חוק, אשר החליטו להיטפל למשיב רק מחמת העובדה שנראה שיכור.

7.         עוד טוען הסניגור טענות ביחס לסכין שנתפס, כי אינו תואם לצורת הפגיעה, טענות באשר למחדלי חקירה הנוגעים לאי צילומו של המשיב, שהיה פצוע ומדמם, וכן באשר לאי חקירת חבורת הפורעים תחת אזהרה, תוך התעלמות מן העובדה כי כל עדי התביעה הינם בני חבורה אחת ובעלי עניין במתן עדות לחובת המשיב.

8.         על כן, סבור הסניגור, כי חרף קיומה של עילת מעצר, הרי נוכח האמור לעיל, מן הראוי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר לבית אימו, תוך איזקו באזיק אלקטרוני והעמדתו בפיקוח אימו ומשמורנית נוספת, שהינה אם חברתו של המשיב.

ד.         חומר הראיות:

9.         אכן, לא כל הראיות המצויות בחומר הראיות קושרות את המשיב. עם זאת, צדקה באת כוח המאשימה בהפנותה אצבעה לראיות העיקריות, שהינן בעיקר עדותו של המתלונן ג'וליאן סכניני - אשר נדקר על ידי המשיב. לטענתה, עד זה זיהה בבירור את המשיב, כאדם המוכר לו בשמו, ואף התעמת עימו בעימות שנערך בין השניים, תוך שהוא מטיח בו כי דקרו.

            מנגד, קיימת תעודה רפואית שנרשמה בחדר המיון גבי המתלונן סכניני, שם מסר המתלונן לרופא המטפל, כי הוא נדקר על ידי אדם שאינו מוכר לו.

            באת כוח התביעה טוענת כי האימרה גבי העדר ההיכרות שבין העד למשיב, נוגעת לכך כי לעד לא היו קשרים עם המשיב, פרט להיכרות שטחית, שנגעה לידיעת שמו של המשיב בלבד. עם זאת, אין ספק כי נותר כאן סימן שאלה.

10.        מנגד, המתלונן מוחמד עודה, אשר ציין כי נדקר על ידי פלוני, לא הצליח לזהותו במסדר זיהוי חי שנערך בנוכחותו, וזאת חרף העובדה כי בעדותו, שנגבתה ביום 9.10.08 בבית החולים, ידע למסור פרטים מזהים באשר לתוקפו.

11.        בנוסף, נגבתה אף עדותו של מר אשרף הריש. עד זה טען כי ראה את המשיב כשהוא מחזיק חפץ נוצץ בידו ופונה לעודה. הוא אמנם לא ראה את דבר הדקירה, אך טען כי יתכן שיוכל לזהות את המשיב. חרף זאת, כך מלין הסניגור, לא נערך מסדר זיהוי בנוכחותו. עיון בעדותו מלמד כי עד זה אף לא יכול לדעת האם התוקף יהודי או ערבי, שכן, לא ראה את פניו. על כן, מסופק אנוכי אם היה במסדר זיהוי כדי להועיל.